הנה תגובות בהארץ על עוד כתבה מרושעת
הוספת תגובה לדף  הרהורים חדשים על “אמיתות” ישנות - נראה שטבע האדם עוד לא מוכן לשינוי היסודי שהציע הקיבוץ בנושאים של חינוך משותף, שחרור האישה וחלוקה שווי
שם הכותב:  זוהר
נושא / כותרת  הנה תגובות בהארץ על עוד כתבה מרושעת
תוכן ההודעה:  תגובות על כתבה "ילדי המהפכה" ("מוסף הארץ" 26.1) - בורות, ציניות, כוונות לא נקיות, חוסר הבנת וידיעת הרקע ההיסטורי הכללי והתקופה, ושיפוט המציאות של אז בעיניים מרושעות של היום...
המכתבים למערכת הארץ, יותר אוטנטיות, חכמות ומחכימות מהכתבה עצמה!

גאה להיות בן לאותם ילדים ערומים ש'בגישה אופטימית' צולמו חוזרי 'אל הטבע', ומשתלבים בו.

ותודה, שוב לפלג!

ככה הסתובבנו

בתום קריאת הכתבה על נפתלי אופנהיים, "ילדי המהפכה" ("מוסף הארץ" 26.1), ובמיוחד דבריה של ד"ר רונה סלע על צילומי הילדים ועל ה"העמדה האירוטית" ו"המשמעויות ההרסניות" שלהם, הייתי רוצה, כמי שגדל בקיבוץ בשנות ה-50, להרגיע את ד"ר סלע: לא היה צורך בשום העמדה. ככה הסתובבנו כשהיינו בבריכה או בים. לא היה בזה שום דבר אירוטי, בוודאי לא בשבילנו כילדים בגיל פחות מעשר שנים. אופנהיים פשוט צילם את המציאות כפי שנראתה לו, בדיוק כפי שעושה כל צלם, מקצועי או חובב. "המשמעויות ההרסניות שיכולות להיות לדימוי כזה"? מומלץ לד"ר סלע שתלך ותלמד על המקורות של תנועות הנוער במרכז אירופה, על החזרה לטבע ולעירום שבאותן שנים נחשב לשיא הטבעיות, בוודאי בקיבוץ של יקים, הנמצא בשיא המהפכה הציונית.

גדעון מגל

קציר

ככה היינו

הופתעתי לקרוא את כותרת המשנה לכתבה "ילדי המהפכה", האומרת שילדי עמק הירדן גויסו, בצילומי עירום, לשירות התעמולה הציונית. כבן דגניה (יליד 1923), שחי בה עד 1950, ביכולתי להעיד כי כל ילדי עמק הירדן התרחצו והסתובבו בעירום, בירדן ובכנרת, בחודשי הקיץ, גלויים לעין כול, כולל ערביי הכפר צמח הסמוך.

אף אחד לא דחק בנו לנהוג כך. כולם ידעו לשחות ובקיץ היינו נוהגים לרחוץ בעירום, בוקר, צהריים ולפנות ערב, ללא השגחה. אחרי גיל 11 התחלנו ללבוש בגד ים. כך שלא צריך היה להעמיד את הילדים "בעירום מלא, בנים לצד בנות, מול המצלמה של אופנהיים" - כפי שנאמר בכתבה.

ראובן פרומקין

נהלל

שיחת שכנוע

משפט אחד בכתבה על נפתלי אופנהיים, הצלם מעין גב, ועל צילומי העירום שלו החזיר אותי לזיכרון מימי ילדותי. אכן, נפתלי היה נוהג לשוטט בין הקיבוצים והמושבים בעמק ולצלם, בעיקר ילדים, וכך הגיע יום אחד לביתנו וביקש לצלם אותי ואת אחותי הקטנה. את אחותי צילם ללא בעיות בעירום במחצית גופה העליון, ואילו אני התנגדתי לבקשתו להצטלם בעירום. הוא ניהל אתי שיחת שכנוע, וחזר וביקש שאוריד את החולצה, אולם אני התעקשתי וסירבתי. בסופו של דבר הגענו להסכם שיצלם אותי בגופייה. הוא ביקש שאתיר את שתי צמותי ואצטלם בשיער מפוזר.

לאחר זמן קצר הגיעו לביתנו בדואר התמונות, שהיו מעניינות, עבודה מקצועית מעולה, ועל כל תמונה חתם את שמו: נפתלי, עין גב, 1943. הניגוד והשילוב בין נשיות ילדותית בוסרית שעל סף הצמיחה וההתפתחות, לשיער הארוך המפוזר, יצרו היתוך מעניין של תמימות, ביישנות וניצני מודעות נשית.

לא חשבתי על האפיזודה הזאת מאז, וכמובן לא הייתי מודעת כלל לסוגיית העירום וללחץ, המעודן והסבלני, שהפעיל עלי להצטלם בעירום, עד שקראתי את הכתבה. לטענת אחותי, ששוחחתי אתה על אותה חוויית ילדות רחוקה, אנחנו משייכות יותר מדי משמעות למה שהיה באותה נטייה לצילומי עירום, שכן בתקופה שבה למד נפתלי בגרמניה שלטה שם האוריינטציה של חזרה אל הטבע, אל העירום האנושי ואל החיים הטבעיים, האותנטיים, ללא כחל וסרק וללא מעצורים. ואילו המבט שלנו היום ביחס לצילומי העירום של ילדים קיבלו משמעויות אחרות ושונות.

יתכן. ויתכן שהדברים הרבה יותר מורכבים מכך.

פרופ' רחל אלבוים-דרור

ירושלים

ילדים חמודים

יש משהו מופרע בהתבוננות של מבוגר בצילומי עירום של ילדים, המעוררת אצלו תחושה של "אירוטיות השופעת מהם", כפי שכתבה דליה קרפל. אני אישית לא מצאתי שום אירוטיות, אלא צילום של ילדים חמודים ובריאים.

עליזה שליף

תל אביב

עירומים היינו

קראתי בחיוך עצוב את כתבתה של דליה קרפל, הקובעת כי הצלם נפתלי אופנהיים ניצל ילדים תמימים שהוצבו ב"העמדה אירוטית" בשירות התעמולה הציונית האפלה. כה הורגלנו בתזות כפויות מראש ובשחזורים רוויי שנאה עצמית של עברנו, עד שנדמה כי איש אינו מנסה עוד לבדוק את הפרטים.

הרשו לי להעיד, כמי שנולדה וגדלה בכנרת (לבית זמירין) וצולמה על ידי נפתלי: נפתלי צילם אותנו עירומים, בנים ובנות - כי עירומים היינו, עירומים שיחקנו, עירומים שחינו. זה מה שעמד מול עיניו ונקבע במצלמתו. בקבוצת כנרת, כבקיבוצים רבים אחרים, בנים ובנות גדלו יחד בחינוך משותף מינקות - והמשיכו להתרחץ יחד (במקלחת המשותפת, בים) עד גיל עשר בערך. הורינו האמינו שילדים הגדלים בטבע, חופשיים ומאושרים, ינהגו ויתייחסו לעירום בצורה הטבעית ביותר. איני יודעת אם צדקו. מה עניין תעמולה לכאן?

הקביעה שמצולמיו של נפתלי הוצבו בציניות ונוצלו לתעמולה הציונית היא מרושעת להכעיס. כן, הצילום באותם ימים היה אופטימי. סגנון זה היה רווח בכל העולם באותה תקופה: ברוסיה הסובייטית, בארצות הברית הקפיטליסטית, בגרמניה הנאצית, גם באנגליה. כן, הסגנון האופטימי אומץ על ידי התנועה הציונית והקרנות הלאומיות, שעשו בו שימוש נרחב, מאחר שהתאים לרוח ההירואית שאיפיינה את התנועה הציונית בראשיתה. סגנון זה התעלם במודע מקשיי הקיום של הימים ההם. שונה בתכלית הוא האופן שבו מנוצלים צילומי העבר היום בשירות הדיפרסיה הלאומית: אז ההתעלמות מן האמת היתה מודעת, היום היא נעשית באצטלה של גילוי אמת עמוקה.

ארנה בר-עם

רמת גן

העתקת קישור