בעקבות פרק ב' של המאמר של עזרא דלומי
הוספת תגובה לדף  בין פשרות להסדרים - בוויכוח על גובה חוב, ניתן להגיע לפשרה של "חצי – חצי". בוויכוח על שמירת שבת או אוכל כשר, קשה להגיע לפשרה כזו. אולי עדיף הסד
שם הכותב:  דני
נושא / כותרת  בעקבות פרק ב' של המאמר של עזרא דלומי
תוכן ההודעה:  חסד עושה איתנו עזרא דלומי, שביחד עם דודו פלמה מביא את הדיון האינטרנטי הקטוע, שלעיתים 'נוסע על המסילה הראשית', אבל לא פעם סוטה ממנה שלא לענין - אל עיקרו.
הלוואי והשיח הזה יקבל את ביטויו גם ב'שחור על גבי נייר לבן', כלומר במתכונת ה'מסורתית' של כתב-עת (מותאמת לנסיבות, ולטכנולוגיות העכשויות. אולי כתב -עת מקוון שניתן 'להורידו' למדפסות בכל אתר ואתר - קיבוצי, ביתי או אזורי); לא נדיר בהופעתו ומנותק בהתייחסותו (כמו הרבעון 'מפנה' למשל), אבל גם לא צמוד מדי ל'כרוניקה' השוטפת, הצבועה מעט בצהבהבות למען ה'רייטינג', כמו בשבועונים. ב'חלומי' (באספמיא ?) אני רואה ירחון כדוגמת 'שדמות' המיתולוגי, שהלוואי שנמצא לנו עבורו 'אכסניה' מעשית ו'מצנאט' פיננסי, תחת קורתם ובחסותם נוכל לחסות (יש כמה כתבי-עת כאלה ב'מרחב' הישראלי, דוגמת 'ארץ אחרת' ו'העין השביעית' ואחרים. אז מדוע לא אצלנו ושלנו ?). גם עזרא וגם דודו עסקו בכגון אלה בעברם, ואני 'מושיט להם את הכפפה' עם 'יד' נכונה לנסות לסייע.
ו-2 ספורים אמיתיים מעברו של קיבוץ שיתופי שאני מכיר, שנזכרתי בהם למקרא פרק ב' במאמרו של עזרא:
לפני שנים רבות הגיע לאותו קיבוץ בנו של מיליונר יהודי מחו"ל, נדיב ידוע, כ'מתנדב'. לאחר שעבד פה ועבד שם וטעם מטעם הקיבוץ, התלהב, והחליט שהוא 'רוצה שיהיה גם לו דבר כזה'. פנה אל 'קברניטי' הקיבוץ והציע להם לקנות את כל הקיבוץ, 'על קרבו וכרעיו': טרקטורים, בניינים, שדות, חדר-אוכל וחברים (!), כאשר האחרונים ישארו לשמש כפועלי-המקום תמורת שכר נאות ותנאי-מחיה שלא יפחתו ברמתם מה שהיה קיים אז באותו הקיבוץ ! 'קיבוץ פרטי' של מליונר צעיר (שירש עם הזמן את המליונים של אביו). מה דעתכם ? הסיפור כאמור אמיתי ! למשפחת המליונרים הזאת על דורותיה יש בישראל נכסי-עתק, כולל ישוב שלם (לא קיבוץ) ! אבל העובדה היא שבאותו קבוץ סרבו 'בעדינות' להפוך לקניינה של המשפחה, ובנה הצעיר עזב לאחר זמ-מה באכזבה.
הסיפור האמיתי (!) השני, שהתרחש באותו הקיבוץ, כמה שנים לאחר סיפור הסרוב להפוך לרכושה של משפחת המליונרים ההיא, דומה משום-מה לספור 'זיגי וחבובה' שהיה ראשיתו של ספור 'סאלח שבתי' (מישהו זוכר ש'סאלח שבתי 'התחיל את הקריירה במערכון 'קישוני' שבצעה להקת-הנח"ל ?). אחד מחברי הקיבוץ, כמו כמה חברות וחברים אחרים, הביא לקיבוץ את אביו הקשיש, כדי שיחיה בערוב ימיו קרוב לבנו ולמשפחת-הבן. אלא שהאב הקשיש היה עדיין מלא 'עזוז וגבורה' ו'כוחו במתניו' (ומטה), ומחוסר תעסוקה ומעש מועילים אחרים, הוא בילה לא מעט שעות בחדרי ה'מתנדבות' זהובות השיער וכחולות-העין. הוא שלט בשפות אירופיות רבות, מה שקסם לנערות שחשו בודדות לאחר שנקלעו ל'פרובינציה הלבנטינית' שתושביה אמנם חחמודים ומסבירי-פנים, אבל מבחינתן - עלגי-לשון. עד שיום אחד ניצתה אש האהבה בין האב הקשיש של חבר-הקיבוץ לבין מתנדבת מארץ-הרים אירופית, והם עברו להתגורר ביחד בחדרו של הקשיש. משהו בהתרפקות של הצעירה הלא ממש יפה על הסבא נראה לחברים חשוד. "מה היא מוצאת בו ?" נשאלה השאלה על המדרכות ובחדר-האוכל, בכל פעם שהשניים חלפו חבוקים. עד שנתגלה הסוד: הסתבר שהקשיש סיפר לנערתו שכל ה'חווה' בה הם נמצאים, על בנייניה, מטעיה ושדותיה, מפעלה ובעלי-החיים שבה, וכמובן - עשרות הפועלים והפועלות החרוצים שבה - כולם הם קניינו ! "זאת החווה שלי", לחש ה'בחור' לבן-השיער וכפוף-הגו ב'טבטונית' לאזנה של בת-זוגו. "וכל זה מעכשיו גם שלך, כי אני שלך ואת שלי !". ואז - 'לאט אבל על בטוח', "אדונית-החווה" החדשה התחילה 'להרים את האף', לחלק הוראות, ולנצל את כל-טוב "חוותה". זמן-מה 'השתתפו החברים במשחק', בעיקר כדי 'לא לפגוע' בחברם שחש מבוכה רבה בגין אביו ה'תלוי בו'. אבל לא רחק היום, בו הודיעו לבחורה הנדהמת והמאוכזבת שהיא "ירדה מנכסיה", ושעליה לארוז ולהסתלק מעל "אדמתה". את האב הקשיש, שלא הבין "מה עשה רע", העביר בנו הנבוך לבית-אבות, שם כולם היו שווים, ללא 'אדונים' ו'פועלי-חווה'. סוף 2 הספורים, חלק מן ההסטוריה ה'קיבוצית'. (ואשר לעניינים עצמם, הנדונים במאמריהם של עזרא ודודו, אצטרך להתפנות בפעם הבאה).
העתקת קישור