התפטרות הרמטכל- תוצאת מחאה ציבורית. ללמוד ולהקיש
הוספת תגובה לדף  חשתי רעד קל בידי השמאלית כשחתמתי על מכתב ההתפטרות (ד. חלוץ) - מהדורה מיוחדת!
שם הכותב:  דני
נושא / כותרת  התפטרות הרמטכל- תוצאת מחאה ציבורית. ללמוד ולהקיש
תוכן ההודעה:  מאמרה של לילי גלילי מ'הארץ', המצורף בהמשך, המתאר ומנסה לנתח ולהבין 'בקליפת-אגוז' את התנהלותה של מחאת-הציבור מאז מלחמת לבנון 2006 ועד התפטרותו של הרמטכ"ל והלאה (הסיפור טרם נגמר !) - הוא מאמר מצויין, ממנו ניתן אולי ללמוד ו'לגזור' לגבי מחאות-הציבור בכלל, בעניינים בהם אנשי שררה ומימסד מצליחים להוציא את האזרחים הפשוטים משלוותם. יש מה להסיק ולהקיש מן הענין האקטואלי הזה, שטרם תם ולא נשלם, לעניינים אחרים - אקטואליים (בתוך התנועה הקיבוצית למשל), ועתידיים. לגנוז ולשמור. עוד נכונו למחאת האזרחים הפשוטים עלילות ! * * *
המפונים, הסרבנים והמילואימיניקים מתאחדים
http://news.walla.co.il/?w=//1042996
יום חמישי, 18 בינואר 2007מאת: לילי גלילי, הארץ
קבוצות פוליטיות וחברתיות, שבדרך כלל היו רחוקות שמיים וארץ האחת מהשניה, חולקות תחושת הקלה נוכח התפטרות לחלוץ
"אני אזרח וחייל מילואים יותר מאושר היום", אומר בעקבות התפטרותו של הרמטכ"ל סמ"ר (מיל') ליאור דינמז מחטיבת אלכסנדרוני, ממובילי מחאת המילואימניקים; "אנחת רווחה יוצאת מפינו", אומר ישי מנוחין, מראשי "יש גבול" שניהלה מאבק ציבורי ומשפטי נגד מינויו של רב-אלוף דן חלוץ לרמטכ"ל על רקע מה שמוגדר על ידם כפשעי מלחמה.
בימים כתיקונם, שום דבר אינו מחבר פוליטית ומחשבתית בין אנשי המילואים לסרבנים. "פשעי המלחמה" הזאת של אנשי המילואים, שונים בעליל מפשעי המלחמה על פי "יש גבול". כשהם מדברים, כל אחד בנפרד, על החזרת הנורמות לצה"ל, הם מתכוונים, כל אחד, לדבר אחר לגמרי.
אלא שהימים אינם כתיקונם, ולרגע קצר אחד בהיסטוריה חברו שני המחנות לכלל תחושת הקלה שהביאה להם, כל אחד לשיטתו, התפטרותו של הרמטכ"ל. כשגם ערן שטרנברג, בעבר דובר גוש קטיף, מביע שמחה על התפטרות "רמטכ"ל הגירוש", מתגלה ברצף התגובות האלה ישראל המסוכסכת, שחלקיה מחוברים זה לזה רק בעומק השבר שהם חשים אל מול הממסד בכלל, וראש הצבא בפרט.
רק אתמול חברו שלושת המחנות המקוטבים, שאף אחד מהם אינו נוטל לעצמו את הקרדיט על מהלך ההתפטרות, לתחושה קלה של ניצחון מן הסוג שלא סיפקה להם המציאות הישראלית כבר מזמן. בעיקר, תחושה שגם אם באיחור, נעשה כאן צדק. "אנחנו לא הכרענו את הכף", מודה דינמז, "אבל היה לנו משקל גדול בהובלת הלחץ הציבורי. המאבק שלנו לא סחף המונים, אבל היה מתמיד, שיחק בכלי המשחק החדשים של עיצוב דעת קהל. מבחינתנו, זהו רק השלב הראשון. נמשיך לתקוף את אולמרט ואת פרץ, שגם הם חייבים ללכת. בעינינו, אין להם הסמכות המוסרית לבחור את הרמטכ"ל הבא".
על אף הצלחתה המוגבלת של מחאת אנשי המילואים, הם קיבעו בתודעה הציבורית את השילוש הבלתי נפרד - אולמרט, פרץ, חלוץ - שהתביעה להתפטרותם היתה למקשה אחת. הם גם ביטאו, גם אם לא בהצלחה ציבורית גדולה, את רחשי הלב של ציבורים נרחבים בהרבה מאלו שהטריחו עצמם אל הכיכר ולמשמרות המחאה. "זה לא העידן של מחאות רומנטיות נוסח כיכר טיינאנמן", אומר סמ"ר (מיל') רוני צויגנבוים, ממובילי המחאה.
אבל למחאה שלהם, ובעיקר לתגובה של מושאיה עליה, היה עוד תפקיד, חשוב לא פחות. היא לא רק ניקזה את הרצון הציבורי, אלא גם זיככה את יחסו של הממסד כלפי הקולקטיב הפגוע. הזלזול, היוהרה, התיוג הפוליטי שעשו להם, הגדרתם כ"סהרורים" על ידי ראש הממשלה, לא נתפסו רק כפגיעה בהם, אלא כהמשך של אטימות הלב בה נהגו מנהיגי המדינה באזרחיה במלחמה ואחריה.
התפטרותו של חלוץ היא לא ראשית תהליך הבראה של הצבא בלבד; היא יכולה להיות ראשית ההחלמה של החברה. דינמז הביע אתמול סיפוק על כך שהתפטרותו של הרמטכ"ל תשיב את הנורמה של נטילת אחריות לצה"ל; מנוחין הביע תקווה לשובן של נורמות אתיות אחרות. בשני המקרים, זו יכולה להיות ראשיתו של תיקון.
העתקת קישור