לא דיון ולא נוקב - מציפורה
הוספת תגובה לדף  בין האני והאנחנו - צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף, והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איז
שם הכותב:  ציפורה
נושא / כותרת  לא דיון ולא נוקב - מציפורה
תוכן ההודעה:  חבר מרכז,

בתגובתי הקודמת תיארתי את מהלך של "אישרור" המציאות. של ההובלה ו"והמנהיגות".

אינני יודעת בכמה קיבוצים שהיו שרויים במשבר כלכלי וחברתי ה"מנהיגות" הציבה את האופציה להיחלצות בדרך קיבוצית-שיתופית. האם היו או לא דיונים נוקבים אמיתיים עם שתי תוכניות הבראה אמיתיות ואלטרנטיביות: האחת שיתופית והשנייה מתחדשת.
אם היו דיונים כאלה בקיבוצים, דיונים שעסקו הן בממד הכלכלי ולא פחות חשוב בממדים החברתיים ערכיים של העתיד, והחברים החליטו בפתרון ההפרטה, באופן חופשי דמוקרטי, בסדר גמור.
אני לא קראתי על דיונים והחלטות כאלה בעיתונות, גם לא קראתי הצעות כאלה מהתנועה, מנהיגיה ופעיליה בשנים האחרונות. נראה לי, ויתכן ואני טועה, שבתוך משבר הכלכלי הוצג על ידי הנהלת הקיבוץ ובגיבוי התנועה, רק האופצית אחת, אופציית ההפרטה בלבד.

אם זה כך, החברים לא נדרשו לקבל החלטות אלטרנטיביות ליציאת מהמשבר, הבחירה היתה בין להשאר במשבר או לצאת ל"הבראה מופרטת", זו כמובן העמדה מעווותת ומניפולטיבית של דילמת ההחלצות. יתכן גם שהחברים לא נתנו יותר אמון בהנהלות שלהם וביכולתם המקצועית ומנהיגותית. (וזה בדיוק מה אנו למדים מסקרי דעת הקהל השנתיים).

בהצגת כזאת של האלטרנטיבות, ברור לכל שאין כאן בחירה אמיתית, אין דיון ואין נוקב.

מתוך הקיבוצים השיתופיים החזקים יש רבים שבזמנים אחרים היו במשבר כלכלי (משמר העמק, בארי, סאסא, מעברות, ואחרים) שידעו להחלץ מהמשבר ולצמוח שיתופית... זה עניין של חזון, מערכת ערכים ובעיקר של מנהיגות שיתופית ומשתפת.

אבל, אם רוב החברים מאסו בקיבוץ שנתקע בחוסר יכולת כלכלית, בשחיקה, בחוסר אופקים אישיים וכלליים ובוחרים בפירוק החבילה, מתוך אי אמון בהנהגה הכלכלית, בחוסר תוחלת, בסדר גמור, חבר.

אני בעד בחירה חופשית ודמוקרטית, הוגנת ושקופה של כל חבר וחברה, תוך דיונים נוקבים, אל מול אופציות פתוחות.

לגבי הדיווחים: לא ראינו נתונים אמיתיים על רמת ההכנסה בקיבוצים, כל משראינו, מדיווחי התנועה בעיתונות, ש18% נהקיבוצים העלו את התוצר הכולל, לא ראינו התפלגות לפ אזורים, הפרטות וחיתוכים לפי שכבות, חלוקה לקבוצות הכנסה (מעמדות), מעניין למה לא מפרסמים אותם אם הם כל כך טובים?
גם, לאחר שנות הפרטה, הקיבוצים הקולטים חברים (לא משכירי דירות פנויות, תושבים) הם בעיקר השיתופיים, ובסה"ה מספר החברים קטן בכל רחבי התנועה בכ-800! (בין 2005 ל-2006).
נשמח ודאי כולנו כאן, שתביא מקורות מידע אמיתיים ויבססו את דבריך. לומר 100 פעמים שהמצב השתפר ולהסתיר נתונים זה לא רציני, בעיני.

מהפכת ה"אני" הגיעה לקיבוצים בשנות השישים, עם ה"מימוש העצמי", ארבעים שנה שה"אני" אינו מקופח על ידי ה"אנחנו", להיפך! "האנחנו" שלחו הרבה חברים ללימודים "לא פונקציונאליים" (קראו לזה אז) לממש את עצמם, חופש הבחירה של לימודים ומקצועות מאז הוא עצום, כולל מסלוסלי צעירים, שנות חופש, דחיית ההתחייבויות להשתלבות מהירה ו"פרודוקטיבית" בקיבוץ-אנחנו עד לשנות השלושים לחייהם (חופשים, לימודים, סיבובים בעולם), וראה זה פלא לקיבוצים השיתופיים חוזרים ומשתלבים צעירים רבים לאחר ותוך כדי מימוש עצמם ל"אנחנו המודרני", בו לחבר ולמפשחה יש מרחב מחייה אישי בתוך "אנחנו" (אם תקרא את הספר "17 השיחות עם אסא כשר", תראה מה עמדתו, ועמדת רפי אשכנזי בנושא, נכון ומעניין).
ואם רגשות קיפוח, המושלכים על ה"אנחנו" הכובל, אינני נוהגת להתווכח.

תפיסת עולמי היא פשוטה, החבר במרכז של מעגלים, המעגל האישי והמשפחתי, המעגל החברתי (חבריו הקרובים), המעגל הקיבוצי, הלאומי והכלל אנושי. האדם אצלי במרכז ומחוייב לעצמו ו"למעגליו", כי ללא מעגלים אין אדם במרכז. במרכז של מה? של עצמו בלבד? (מה, צר עולמי כעולם נמלה?).
מחויבויות האדם למעגלים הללו, על פי הבחירה החופשית שלו, מצביעות על סולם הערכים שלו, לעצמו, למשפחתו, לקיבוצו ועד דנפור... מחוייבות פעילה זאת, ברמות שונות כמובן, מעצבות את תחושת השייכות ושוב, האחריות הסולידריות ו-(שוב) העשייה הפעילה למענם.
עם המעגלים האלה אני חיה בשלום, כך אני מרגישה ולזה השתדלתי לחנך כל חיי. אינני שופטת אנשים "מיעוטי מעגלי מחוייבות-אחריות" (מקסימום על משפחתם ופחות מזה), והם הרוב בעולם. אני מעריכה ומעדיפה להשתייך לחברים "מרובי מעגלים השתייכות-זיקה-אחריות..." - ועד היום גאה להשתייך לתנועה חברתית, התנועה הקיבוצית (המשתנה אף היא לצערי) אשר משימותיה לא נגמרות בגדרות הקיבוצים ועד היום שולחת מתנדבים, מתגאה במספר חייליה המשרתים את המעגל הלאומי-ציוני, להגנת המדינה הצעירה שלנו, שולחת מתנדבים לקצות העולם, לתנועה הציונית ולנפעי אסונות טבע! הראשונים סולידרים עם העם היהודי והשניים כביטוי מעשי לסולידריות ועזרה כלל אנושית.

מציעה לך כן לנסות ולדון עם דודו ואחרים על רוחב ועומק המעגלים של הקיבוץ-המופרט. כי שמה נמצא הדיון הנוקב שלכם, אולי.

אבל אם פירוק חבילות הערבות, אם התנערות "מאידיאולוגיה" ומערכת ערכים הטעונות בירורים מתמידים, אם התנערות מ"הילד של השכן" ( כי זבש"ו), אם בניית שכונות מעורבות של עשירים ועניים ביישובים המורידים את המסים, ואם האחריות היא אישית-משפחתית בלבד, וכל אחד לביתו הוא הסימן "להתקדמות", אז באמת אין בינינו שום ויכוח, לא דיון, וודאי שלא נוקב.

ציפורה הזקנה
העתקת קישור