נסיון נוסף לדיון נוקב
הוספת תגובה לדף  בין האני והאנחנו - צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף, והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איז
שם הכותב:  חבר מהמרכז
נושא / כותרת  נסיון נוסף לדיון נוקב
תוכן ההודעה:  סוף כל סוף התייחסות שיתופית למאמר "גופו" מצד ציפורה, ברכות.

עכשיו גם אפשר להמשיך בדיון הנוקב ולהתייחס.

מניתוח הדרך בה רואה ציפורה את הדברים ניתן ללמוד על עקומה יורדת של חוכמה ותחכום היורדת "מהקילרים" (הרייכמנים) שמנווטים בערמומיות את כל העסק לסופו הקפיטליסטי המר, דרך "השופררים" התמימים המשמשים להם שופר ולא ממש מבינים את משמעות הדברים האמיתית ועד ל"כלל החברים הנכנעים ומצפים" המוצגים כעדר עיוור חסר מחשבה, רצון וחוט שידרה.

האמנם?

ואולי הפוך?

אולי הרצון הנסתר של עשרות אלפי חברים לאורך שנים, ליותר עצמאות, פרטיות וריבונות (יותר "אני"), הוא שדוחף תהליך היסטורי מלמטה למעלה והתהליך האמיתי אינו תהליך מלמעלה למטה כפי שמניחה ציפורה.

אולי השופררים והקילרים הם הדמויות הזוכות לאמון הציבור כי מצליחות לתרגם לפרוצדורות רגולטוריות את מהווי הלב של "האני" שסבל בשיטה הישנה משילטונו המוחלט של "האנחנו"?

אולי הם אלו שקובעים את המציאות בגלל יכולתם להביא לתוצאות מוחשיות בעשייה ולא בהסברים אידאולוגיים?

לדעתי הקיבוץ לא בורח לשום מקום. הוא בורח למי שרוצה להחזיק אותו בכלוב. הקיבוץ מתקדם בקצב הטיבעי והאורגני של רצון חבריו לצמיחה והתפתחות קהילתית, דבר שלא התרחש במרבית הקיבוצים בעשורים האחרונים.

הרי ברור שציפורה ואני מסתכלים על אותה מציאות אוביקטיבית, אך בראש שלנו היא שונה כל כך.

לדעתי את מקור השוני ניתן להסביר בתפיסת העולם הבסיסית של המתבונן, ולכן אני טוען חזור וטעון שאני חושש שלציפורה אין את הכלים התפיסתיים לנתח ולהבין את התהליכים המתרחשים בקיבוץ של המאה ה- 21 וזאת משום שהיא בוחנת אותם בעיניה "המשוחדות" בידע מהמאה הקודמת.

דוגמאות?
בבקשה.

הנחת העבודה שתהליכים מתרחשים מלמעלה למטה כמו בגופים היררכיים (שרייכמן הוא זה שקובע.), שיש מי שקובע, שיש יד מכוונת לדברים, בזמן שבכל העולם קרסו משטרים כאלו, משטרי המאה הקודמת, כתוצאה מלחץ ההמונים מלמטה, ראה מקרה כל הגוש הקומוניסטי. היד הקובעת מסתבר יותר ויותר היא "היד הנעלמה" עליה דיבר אדמס הקפיטליסט ולא יד מכוונת כפי שגרס מרקס הסוציאליסטי שהאידולוגיה שהביא לעולם קרסה לאחר שטבעה מיליוני קורבנות וכשלונות כלכליים וחברתיים קולוסאליים.

הנחת העבודה שהקיבוץ המתחדש "בורח אל אופק ההפרטה", כאמור הוא לא בורח, הוא צועד לשם בגאון בביטחה, ומתוך רצון חבריו.

הנחת העבודה שמקרי אי הצדק והקיפוח רבים והולכים בזמן שהעובדות מראות בדיוק הפוך.

הנחת העבודה שהמדד להצלחה היא רווחת המיעוט הסוציאלי הסובל לכאורה (לא אמת כאמור) בזמן שמכל הקיבוצים מגיעים דיווחים על שיפור דרמטי ברמת החיים האישית של כלל החברים (הרוב המוחלט).

אין ספק,

ניתן לתאר את התהליך העובר על הקיבוצים כמהפכת ה"אני" על פני "האנחנו" ומי שינסה להעריך את הצלחת התהליך בפרמטרים של עולם האתמול ("האנחנו") יפספס.

יחד עם זאת,

אין גם ספק שהאתגר האמיתי הוא במציאת האיזון הנכון החדש בין "האני" ל"אנחנו" ועל כך אני מעריך שמסכימים גם ציפורה, זוהר ואחרים מהשיתופי.

חשוב לציין שדיון זה הנמצא רק בתחילתו יתפוס תאוצה רק לאחר ש"האני" יבסס את כוחו שקופח כל השנים.

נדמה לי שזה התהליך שמתרחש בפועל.
העתקת קישור