להמשיך לגלגל את האבן לראש ההר
הוספת תגובה לדף  בין האני והאנחנו - צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף, והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איז
שם הכותב:  חבר מהמרכז
נושא / כותרת  להמשיך לגלגל את האבן לראש ההר
תוכן ההודעה:  כמו ניסיונות חברתיים רבים אחרים בחברה המודרנית שאחרי המהפכה התעשייתית והתמורות הפוליטיות באירופה של המאה ה-19 גם הקיבוץ המסורתי היה פועל יוצא של החשיבה החברתית המערבית המודרנית שניסתה בהתמדה וללא הצלחה רבה מידי, לאחות את השבר החברתי, ופסיכולוגי שנוצר עם תהליכי העיור והתפתחות הקפיטליזם ולהחיות ולשחזר יחסים של קהילה אורגנית בחברה המודרנית החוזית שנוצרה.

הקהילה האורגנית (קהילה כמו זו שבכפר של פעם), באה לפתור את תחושות הבדידות והניכור של הפרט בחברות המודרניות והפוסטמודרניות, ואת תחושות חוסר המשמעות והריק, החרדה והניכור הנולדים כתוצאה מכך, וכן את כל הנגעים הפסיכולוגיים והחברתיים שנובעים מהם.

בשונה מקארל מארקס שהאמין ביכולת לשנות את כל החברה והמדינה, לא האמין בקונין במדינה וכמו אנרכיסטיים אחרים (ולא רק אנרכיסטים) האמין שהפיתרון קיים ברמת הקהילה הקטנה והאינטימית. לתפיסה של בקונין היו שותפים גם זרמים בציונות הקשורים גם לשומר הצעיר ולרעיונות ביתניה.

מרטין בובר, ארתור רופין והוגו ברגמן למשל מייצגים זרם זה.

מרבית הניסיונות ליצור חברות כאלו בעולם כשלו. או שמקימיהן התייאשו ונטמעו בחברה הכללית או שהתבדלו מהחברה הכללית יותר ויותר, ראה מקרה החרדים שלנו, קהיילת ההימיש, ההוטרים ואחרים.

הבעיה המרכזית קשורה בקושי לשלב בין שתי צורות החיים (הכפרית המסורתית והעירונית המתקדמת), להנות מהטוב של כל אחת ולהיפטר מהשלילי הקיים בכל אחת. קושי זה הביא בסופו של דבר את מרבית המנסים לוותר על דרך אחת ולבחור באחרת. זהו הקושי והאתגר ורק מנגנונים אתים, פילוספיים ופסיכולוגים כמו המיתוס של סיזיפוז יכולים לתת משמעות לחתירה לאורך זמן להגשמת האתגר.

הקיבוצים היוו לאורך שנים דוגמה להצלחה יוצאת דופן במימוש החלום הזה, הן בשל היקף פעילותם והן בשל משך הזמן ששרדו תוך גילוי יכולת נדירה בחברות מסוג זה לאמץ שינוי ולהתאים את עצמם למציאות המשתנה. המעבר מחקלאות לתעשייה, ממשק אוטרקי לארגונים אזוריים וארציים והפתיחות לטכנולוגיה וקידמה ממחישים זאת. המעבר להתארגנות פנימית דיפרנציאלית הוא הניסיון המעניין ביותר המתרחש בתחום זה היום וימים יגידו האם הצליחו הקיבוצים לעכל את השינוי ולשרוד את המשך הקהילתיות שבהם או התפרקו מאתגרי החלום.

להלן כמה הערות למחשבה בעקבות קריאת המאמר:
- מאחורי המאמר המקיף והאקדמי של דודו, ניתן לזהות את הכאב האישי הכרוך במחיר ששילם כבן קיבוץ בגופו למימוש החלום וכן את הכעס החבוי על מה שהיה. יכול להיות שעיסוק בכאב זה הוא תנאי לצמיחה מחודשת? יכול להיות שהעיסוק בכאב הזה חשוב יותר מהעיסוק הרציונאלי / פילוסופי לכאורה בדברים?
- גדולתו של הקיבוץ אל מול צורות התארגנות אלטרנטיביות אחרות דומות הייתה תמיד בפרגמטיזם וביכולת הביצוע והיישום. מי שקורא להקמת בתי מדרש בקיבוצים צריך לזכור שמישהו צריך לתמוך בבחורים היושבים בהם ("בחורי ישיבה?") וכן את מחיר הדבר על הסתגרותם והתבדלותם מהחברה הכללית, ראה מקרה החרדים וגם הכתומים.
- חתירה הסיזיפית להגשמה לא נגמרה (לפחות לא בשבילי) בשינוי שעובר הקיבוץ, היא רק מתחילה מחדש מעמדה של עוצמה וכוח, אם כוח משיכה גובר והולך בעקבות השינוי.

באחת התגובות שלי כאן הבאתי את זרם ה- ניו אייג' הגובר והולך בחברה שלנו לתהליך המדגים את הצורך הקיים באנשים למשמעות, לשייכות, לחזרה לטבע ולכפר ולשאר ערכים שהקיבוץ יודע ויכול לספק יותר טוב מהרבה צורות חיים אחרים. במסגרת החיפוש הכללי אנחנו רואים חזרה לגרסאות "שבטיות" אתניות או לאומיות של הקהילה האורגנית, ניסיונות לפתח אידיאל של דמוקרטיה ישירה והשתתפות חברתית בקהילה חוזית, נהיה לעבר "חזרה בתשובה", "התחזקות", "הארה"..., פיתוח דפוסים שונים של שייכות וירטואלית ועידוד המימוש העצמי והיצירתיות של הפרט.

כמובן שמאז שהעלתי את הנושא אני זוכה ללעג מכמה חברים כאן, אבל ההתמודדות עם הלעג הקרתני של "הכפריים" המסורתיים הוא תנאי הכרחי לגלגול האבן כלפי מעלה עוד ועוד.
העתקת קישור