לעוזי - תודה מציפויירה הזקנה
הוספת תגובה לדף  גן שלנו מה יקר הוא - גני הילדים הקיבוציים ממומנים ומפוקחים על-ידי משרד החינוך. לפני שהחברים המופרטים משלמים מחיר מופקע, כדאי להם לברר מה אומר
שם הכותב:  ציפוירה הזקנה
נושא / כותרת  לעוזי - תודה מציפויירה הזקנה
תוכן ההודעה:  עוזי כתבת לי אתמול: "עוד הערה שאני מעיר לאבא שלי שבריא כמו שור בגיל שמונים, אני שואל אותו, מה הוא רץ לעבודה במפעל כול יום, מה קרה? אין קצת נחת מהפנסיה, ואת ציפוירה, תראי כמה יש לך לתת, את פורחת כאן, שבי לכתוב ספר ולעזאזל העבודה שיעבדו הצעירים, את בקיבוץ השיתופי שלך, צאי לפנסיה ותעשי קצת חיים, יש לך כשרון כתיבה..."

עוזי קודם כל תודה על המחמאות...
עוזי חמוד, מצטערת לאכזב אותך, שני בנים בקיבוץ, אחד בחוץ (אבל קרוב לשמחתי) מורה יסודי, ומהנדס במפעל, זה שבחוץ, כספים.

אספר לך על עצמי קצת ועל הכתיבה...
קצת על עצמי... נולדתי ב... לא סתם. חינוך משותף, צבא, חקלאות, חתונה לאישי (ז"ל), מעבר לקיבוצו מהתנועה השנייה(!), ולימודי הוראת "הומניסטיקה", מורה רוב שנותי הפוריות בתיכון, מורה ומחכנת. שם בעיקר למדתי. למדתי "להתחבר" לנערים, להקשיב להם, לשוחח איתם. למדתי להקשיב לסלנג שלהם ולהשתמש בו במידה במקומות הנכונים (התרגול הזה עוזר עד היום "להתחבר" לנכדים בגובה העיניים, בשפה שלהם). למדתי עם החניכים שצריך ללמוד כל הזמן, ואם מובילים נכון, הם סקרנים, מאד סקרנים, ולכן לא הסתפקתי ב"מערכי שיעור" שהכנתי פעם, אלא ביליתי שעות בספרייה, הלכתי להשלמות באוניברסיטה. אם דיברנו על המהפכה התשעייתית ליויתי את זה בביקור במפעל שלנו, בדיבור עם חברי ההנהלה... הוספתי ידע מספרי הכלכלה שקניתי, ממגזינים ועיתונים... שאלתי מומחים לנושא והם הדריכו אותי איך ואיפה להעמיק בסוגיות שונות... בקיצור עוזי, אלה היו שנים אדירות, מרתקות בהרפקאות עם החברס, טיולים בעולם ובזמן, ביקורים במוזאונים והכנת הצגות, ויכוחים, מיליון ויכוחים ודיונים, לפעמים מובנים, לפעמים ספונטניים. ניסינו לחקור ולהתמודד עם שאלה מכמה שיותר זוויות. כשהיו או היינו נתקעים ומתחילים לדבר שטויות, עצרנו, רצנו לספרייה, הבאנו "מומחה" (לכלכלה, לחקלאות, לפוליטיקה, וכד') קראנו לזה "עדות מומחה"... היה נפלא, הייתי חוזרת מחר על השנים האלה, לנערים ונערות שחיפשו ולאט לאט גיבשו את הזהות האישית שלהם, שחיפשו תשובות בחוסר סבלנות "כאן ועכשיו", מתגעגעת לקבוצות, למורים לאווירה, לספרים. יצאתי לשלחות עם בעלי וחזתי לתיכון.
השליחות עם אישי, ז"ל, היתה שליחות פוליטית של התנועה הציונית בצרפת ואירופה. היה מרתק, אחרי מלחמת יום הכיפורים, דיברנו "שמאל", היה לנו רקע השכלתי בסדר ויכולנו להתחבר ליהודים קודם כל, אבל גם לגויים. הרגשנו שמעריכים אותנו, שם בצרפת הנוצצת (והמעצבנת) שני קיבוצניקים שיודעים (אני משוויצה ע"י בעלי כמובן, הוא היה החזק מביננו). הבנתי מה זה שמאל, מה זה ציונות, מהזווית שלהם, איך הם רואים אותנו (עושים את עבודתם!)... כל שעות הנבירה בספרים מצא אפיק נוסף בשיחות דיונים ופגישות.
לאחר שעזבתי את התיכון, כמה שנים בהנה"ח, אח"כ במתפרה, עד היום!
היו גם תפקידים בקיבוץ, אבל הם פחות חווייתיים לסיפור.
מאז גיל הפנסיה, נרמשתי לב"ס האזורי למבוגרים, שם למדתי לאט לאט מחשב, אינטרנט וורד,
העבודה היא לא חובה בגילי, אבל זו זכות גדולה. מקום מפגש עם החברות, להיות בעניינים, ולתרום בגדים למכירה ולשימוש הקיבוץ.
הרגל נוסף הוא להמשיך לקרא, שעה לפחות ביום, בנוסף לקצת אינטרנט וטלוויזיה, ואחרי השמפחה.
הסתכלות על החיים: ג.פ. סארטר כתב ש"האחר הוא הגיהנום", אח"כ ביטא את הרעיון שפיתח במחזה: "נידוני אלטונה". ובכיין, אני לא מסכימה איתו. יכול להיות "גהינום" ויכול להיות סתום, או גן עדן... תלוי למה מצפים, איך מסתכלים, אני החלטתי בזמן עבודתי עם החניכים, להיות אופטימית, זאת החלטה אצלי.
ציפורה הזקנה לא נאיבית, אבל אופטימית.

העתקת קישור