מה לעשות שלא בא לי להרגיש דפוק?!
הוספת תגובה לדף  שוויון, זה לא רק רכוש וכסף - כיצד להציל את חוויית היחד ולהגשים חרות, שיתוף ושוויון
שם הכותב:  עדי שגב
נושא / כותרת  מה לעשות שלא בא לי להרגיש דפוק?!
תוכן ההודעה:  מאמרים המופיעים במגרש הביתי, זוכים אצלי לקרדיט גדול דיו כדי לרסן את הביקורתיות הצינית שהפכה אצלנו - אנשי הקיבוץ השיתופי לטבע שני - תכונה שלילית שרכשו רבים מאיתנו בעל כורחנו במאבקים של כנגד נחשול השינויים העכור.
כיצד קרה הפעם שהאצבעות נמשכות כמאליהן (מכוחו של הרגל מגונה) לעבר המקשים המשופשים במקלדת, אלה של סימן הקריאה וסימן השאלה?!
אין לתלות את האשם אלא בכך שיש משהו במאמר הזה, משהו לא נעים ; משהו יומרני ; משהו מקומם ומסית כנגד "ההם" שניצלו ועשקו.
נצר רקח תבשיל בלתי אפשרי שהטועם ממנו מוזמן להצטרף בחביבות, על בסיס הבנות מוקדמות עליהן אין עוררין. בהמשך, מתגלגלת השיחה למין מסע צלב כנגד האבות המייסדים שניצלו אותנו - העשוקים התמימים ואם מתקיימת הבנה על כך, נדרשת רק כוס מים להוריד לבטן את גלולת הפלא שלך וההארה מגיעה מיד בעיקבותיה.
יש לי רק תמיהה לוגית קטנה שאם יסדרו לי אותה, אני מבטיח לשתף פעולה: למה ומדוע כשבקשו ממני בזמנו להסיע מצביעים פוטנציאליים עבור מפ"ם לקלפי לא הרגשתי מנוצל ומרומה? האין זאת כי פשוט הזדהיתי עם מצע מפלגה זו והרגשתי מאוד גאה "להיות מנוצל ומרומה" עבורה?
בעצם, כבר מתחוור לי שגם אצלנו בבית, התקנון שלנו - קודקס החוקים הפנימי שלנו - מיועד עבור אלה שקשה להם להזדהות עד הסוף. לרגישים לכבודם שמרגישים מרומים ומנוצלים אפילו אם רק בקשו מהם 'לפרק' מסיבה על הדשא או 'לתת' שעות לטובת משהו.
הקיבוצניק האולטימטיבי, תיאורטית (כך חולף בי הרהור של חטא), לא נדרש לתקנון וחוקי ה-"נו-נו-נו" היות וממילא הקיבוץ זה הוא עצמו! אז למה לי להרגיש 'דפוק' כשממש לא בא לי??? רק בגלל שאתה בא ומציע???
האם באמת כל אימת שאנשים מתחברים יחד לעשות משהו שהם חפצים בו וששליחי הציבור שלהם תומכים בו - הם חייבים להיות חשדנים פטולוגיים ולהרגיש מנוצלים ומרומים?
ובעניין הגלולה: נצר, ב-2006, אחרי שצלחנו (בקושי רב - יש לציין) את הבטחות ושממות נתן טל, השימוש במונח "גלולת פלא" צריך להיות מותנה בעמידה בקריטריונים חמורים בסגנון של המזוודות השחורות לאישור שיגור טילים בליסטיים - לא פחות! כשנגיע לגילוי תרופה לאיידס, מותר יהיה להשתמש במינוח הזה. לדעתי - דקה לא קודם!
בחלק השני של המאמר, פירקת עבורנו את הקפסולה הפילאית ושפכת את תוכנה על שולחן דיוני ועדה בקיבוץ. אבל (ולא נעים לי לומר בקול רם): זה שצריך לחסוך בזמן - כבר ידעתי. זה שצריך פתיחות ושקיפות - כבר ידעתי. זה שצריך כך וצריך כך - כבר ידעתי, מה עוד שהכל 'מצלצל' לי קצת שרה אדומי: מהו כמו פרסום של המכון ליעוץ אירגוני.
מה שלא ידעתי הוא שאם נעשה כמו שהצעת, בזאת נציל את הקיבוץ מעצמו! דחילאק נצר, לא נראה לך שמשבר של תנועה שלמה, סיבותיו הם קצת יותר מורכבות מאי קיום כללי דיון כאלה או אחרים בוועדת רכב או תרבות?
העתקת קישור