על 'הלינה המשותפת' (לרונן ולאחרים)
הוספת תגובה לדף  ישן בתחפושת של חדש - בעוד האישה העירונית פורצת החוצה מן הבית ושואפת להפטר מעיסוקיה המסורתיים, נשאבת חברת הקיבוץ המופרט אל המטבח והסירים שבבי
שם הכותב:  דני
נושא / כותרת  על 'הלינה המשותפת' (לרונן ולאחרים)
תוכן ההודעה:  לרונן סנדר מ'נחשון', ולכל האחרים (אני משער שישנם יותר מאחד) המתעניינים עדיין בנושא לינת הילדים בבתי הילדים ('לינה משותפת') או ב'חדר ההורים'('לינה משפחתית'):
1. גילוי נאות: אני יליד תל-אביב. בימי מלחמת העצמאות, כאשר התחילו ההפצצות המצריות על העיר, ניצלו הוריי את העובדה שהשכירו את אחד החדרים בדירתנו הקטנה לחבר קיבוץ 'שריד', שהיה 'שליח' קיבוצו ב'משביר לצרכן' בת"א (צוקר היה שם משפחתו, ועל שמו קראנו את החדר עוד שנים רבות לאחר מכן 'חדר צוקר') - כדי לבקשו 'לקבל' אותי הילד לביתו בקיבוץ שבעמק. ואכן, עשיתי זמן-מה (איני זוכר כמה. בודאי יותר משבוע) ב'שריד', עד שפסקו ההפצצות על תל-אביב.
2. נושא 'לינת הילדים' הוא נושא שנוי במחלוקת עד היום, לא רק בקרב חוקרי חינוך (זכור ספרו המונומנטאלי של ברונו בטלהיים 'ילדי החלום', אותו כתב על סמך התרשמות בת-שבוע מילדי קבוצת ילדים (בהם למשל משה גרטל, פעם שחיין מצטיין וכיום כתב רשות השידור) בקיבוץ 'רמת-יוחנן'. עדיין נכתבים ספרים ונעשים מחקרים על הנושא (בת-זוגי למשל ראיינה לצורך עבודת-מחקר שעשתה, בנות קיבוץ שהן כבר סבתות לנכדות שגם הן עדיין בנות-קיבוץ וחיות בו. מסגרת המחקר: 'העברה בין-דורית' בתחום החינוך).
3. וזהו בעיקר המניע לכתיבתי כאן ועכשיו: עדיין נכתבים ספרים, נוצרות יצירות אמנות ו'מתגלגלות' התכתבויות ב'פורומים אינטרנטיים' בנושא לינת הילדים בפרט, וחוויות-ילדות בכלל של בני קיבוצים (רובם כבר אינם חיים בקיבוץ). והחוויות, והמסקנות, וההתבטאויות בהחלט אינן חד-משמעיות (בעד או נגד; חיובי או שלילי)! יש לכאן ויש לכאן.
4. התערוכה 'לינה משותפת' במוזיאון תל-אביב. הספר 'בת-קיבוץ' שראה אור לאחרונה. ה'טוקבקים' ב'פורום' בשם 'יוצאי קיבוצים' באתר החדשות Ynet(קהילות חברה פורומים
יוצאי קיבוץ) - אלו הן הדוגמאות הבולטות לדעתי.
5. אחרון (לא לגמרי): כאשר בקיבוץ שבו חייתי סוכמו תוצאות ההצבעה (השנייה, לאחר תוצאות ה'נגד' הברורות בהצבעה הראשונה) אם לעבור ללינה "משפחתית", הסתבר שיש אמנם רוב 'בעד' השינוי, אבל הוא אינו מגיע לכדי 2/3 כדרוש כדי אכן להעבירו מהכוח אל הפועל. המיעוט הגדול (למעלה מ-1/3 החברות והחברים) יכלו בהחלט לחסום את בצוע ההחלטה !
אבל במחשבה שנייה, ובשיחות בהולות בין חברי אותו המיעוט 'רב-הכוח', שקלנו את הנזק שבאי-"כניעה", ובהתעקשות על העדפתנו המעוגנת היטב ב'תקנון' - - - והחלטנו לוותר, ולארשר את השינוי למרות שלא קיבל את הרוב הדרוש. למרות זאת, ולמרות הרבה ביקורת שיש לי עד היום על הנעשה בתחום החינוך בקיבוץ שלי (וילדי משפחתנו שהתחנכו ומתחנכים כאן עדיין, אינם מעטים!) - הקיבוץ נשאר איתן ויציב, ונחשב (נחשב!) כ'מותג' קיבוצי. דני.
העתקת קישור