למען כבודנו - נשלם ברצון את שכר הפנסיה הראוי
הוספת תגובה לדף  פנסיה בראש / נייר עמדה
שם הכותב:  משה שיאון (פיינשטיין
נושא / כותרת  למען כבודנו - נשלם ברצון את שכר הפנסיה הראוי
תוכן ההודעה:  * "... אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני...".
0.יש לי יותר מעדות אחת למצב בו פנסיונר/ית בקיבוץ אינו/ה יכולה לממן דברים יסודיים לחייהם.
1. עוזי מביא פיתרון מקומי בעמיעד שייתכן שמספק כפיתרון מקומי.
- אחר שינוי השיטה, נידרש פיתרון שיבטיח את אחרון החברים בקיבוצים המשונים, כל נפש היא עולם מלא.
- נידרש שהפנסיונר יהיה משוחרר מטוב לב הגבירים המקומיים, גם אם יש כאלו.
- נידרשת תחיקה שתהפוך את גזלני הפנסיונר לעבריינים, כפי שהיחס מחוץ לקיבוץ - הרי לחברה הסובבת מבקשים משני הקיבוץ להידמות.
3. שפת הקיבוץ האמיתי ועולם המושגים אינו ניתן להשוואה. הורי חיו עד סוף ימיהם בקיבוץ שיתופי בו היו בעלים, בעלי תחושת בעלות,היזדהות עם צורת חיים בה התרבות והנשמה היתירה היו עיקר חייהם.
הורי סיימו את חייהם בחבר הדדית שהדאגה ההדדית כבחירת הלב הובילה את היחס. חברה שמערכת היחסים הפנימית הביאה את חבריה להשקיע את כל יכולתם ולעת צורך לקבל את כל מילוי צרכים ללא התחשבנות קטנונית, נהפוך הוא המערכת ביקש לעתים להעניק להם יותר משחשו שהם צריכים. כן זו צורת החיים העוברת מן הארץ יחד עם התפוררות החברה הקיבוצית כחלק מהתפוררות החברה הכלל ישראלית.
- ארנון, אין כל סיכוי שתאורי הכספנות שלך יענו לשאלת הרווחה שמספקת צורת החיים/קיבוץ, אפילו לא בחשבון כספי גרידה. אך חשבונך אינו סביר כי אין ניתן להשוות בין שתי צורות חיים כה סותרות. כסף הוא רק אמצעי, אך בשיטת החיים בקיבוץ המשונה הוא תנאי הכרחי, אפילו לקיום זכויות בסיסיות מינימליות, אין בכלל מה להשוות או לדבר על כבוד עצמי,תחושת בעלות והזדהות, תחושות חברות והדדיות, את אלו ביטל הקיבוץ-המשונה בכלל.
- לכן אנו נדרשים לתרגם את ההכרח המינימלי לכמת ולתרגם את ה"לקבל לפי הצרכים" למי שנתן כבר רוב חייו את כל יכולתו - אנו נדרשים למילוי החוזה אותו עבד הפנסיונר, רוב חייו.
- אנו דור הבנים עשויים בהעבירנו בקלות תקנות רחבות לב תוך סימון מקורות סבירים,מאוזנים ומאזנים: קרן איזון ( 70% מהשכר הממוצע של בעלי השכר בקיבוץ) ועדיפות בקבלת רווחי העסקים וההשכרות, עדיפות מחושבת לפי הוותק בקיבוץ.
* תוספת כסף בבנק או אפילו בילוי נוסף לא יוסיף לנו באמת משהו מהותי,תחושת נדיבות וכבוד כלפי דור ההורים עשוייה לתרם לכבודנו העצמי ורווחת הנפש. שלא נתבייש באמת שתסופר אודותינו בהותנו משל ושנינה.
העתקת קישור