חבר, כן מותר להתגעגע....
הוספת תגובה לדף  מילים שוות
שם הכותב:  עוזי בן צבי
מקום מגורים:  עמיעד
נושא / כותרת  חבר, כן מותר להתגעגע....
תוכן ההודעה:  כן, יפה כתב אברהם שרון, מילים יפות שמדברות אל כל אחד מאתנו, הורי שחיים ביננו, לא יוצאי השואה, שני פלמ"חניקים, שהגיעו לקיבוץ שקם יש מאיין ב 1946, היום הם כבר זקנים, עברם המפואר מאחריהם, הם "חבר" מברכים כול בוקר על המקום שבו הם גרים, על ביתם, על הבנים שגרים ממש על ידם, על הרווחה הכלכלית שזכו לה לעת בלותם, אפילו על היכולת להחזיק בפנסיה שהם מקבלים מהקיבוץ, מטפלת מנאפאל, אגב אברהם, השפות הללו, שאתה קורא להם "סינית" כול כך שונות זו מזו, תנסה לרגע להתייחס למטפלות הללו כאל בני אדם, להתעניין בתרבותן, לא לכולן עיניים מלוכסנות, ואם תחליף עמן מילה, תגלה שמבטן ממש לא ריק, ויש להן חיים, ומשפחה, ותיקוות וחלומות, ממש כמו לכולנו, קשה לקרוא את מה שכתבת...אני בטוח שלא מרשעות, אבל שנים רבות לא "ראינו" ולא ספרנו את שכנינו מאליפלט, עבורנו הם היו כמעט אוויר, אין לי געגועים לעניין זה.
מותר להתגעגע לנאיביות שלנו, של הקיבוץ של פעם, לאמונה הבוערת, שאנחנו רק צריכים לעבוד 12 שעות, לרוץ לתורנות בחדר האוכל או בחליבה או בהעמסת עופות או בשמירה, להיות חברים בשלוש וועדות ולבוא לאסיפה הכללית בשבת במועדון, זה נראה לי אז, כ"כ טבעי, כ"כ חלק ממני, ההתפכחות היתה לא קלה, והיא באה עם ההשכלה הנרכשת ועם הפתיחות לעולם שבחוץ, עם ההכרה שכאשר חיים בעולם סגור בתוך החומות, מנותקים מהעולם שבחוץ, קל מאוד לא לראות ממטר את אשר מתרחש באמת, אבל אברהם, השנים עוברות, והשכל מתחיל לפעול, החשיפה לחיים מחוץ לחומות הקיבוץ והמדינה, מגלים שלך עד כמה עולמך צר כעולם נמלה, ואז אין כבר געגועים, רק צער על השנים שהתבזבזו לריק, למוח האנושי יש חלק לא קטן בתהליך, כי זוכרים אך ורק את הטוב, ככה זה בנוסטלגיה, הרע נמחק, כמו גם התיסכולים מהחלטות וועדת ההשכלה או וועדת השיכון.
הבנים שחוזרים הביתה לחיות ליד ההורים, מה זה משנה איך קוראים למקום הזה, ישוב, מושב, קהילה, העיקר שהמדרכות מלאות בשחוק ילדים, וההורים הזקנים יכולים לשחק בכייף עם הנכדים, ואיזה אושר עוד נותר למי שהקלנועית לו רגליים, ואת הטיטול מחליפה לו עובדת זרה?
העתקת קישור