אליה וקוץ בה
הוספת תגובה לדף  לקראת המאה הבאה
שם הכותב:  חבר מהמרכז
נושא / כותרת  אליה וקוץ בה
תוכן ההודעה:  גם גדעון וגם בן דויד מיטיבים לנתח ולהסביר את התהליך ההיסטורי העובר על הקיבוצים המתחדשים בביסוס חרותו וזכויותיו של הפרט, לצד חיפוש דרך אמיתי בטיפוח ופיתוח חברה/קהילה מאורגנת המקיימת מערכות תמיכה ועזרה הדדית, הוגנות ומוסכמות.

אבל,
משום מה,
שניהם תולים הצלחת הדבר בקיומה של תנועה אחת גדולה ומאוחדת.

ואני שואל, האם אין התנאי הזה יותר מפריע מאשר תומך?

במאמר למעלה מסביר גדעון שפירא יפה ונכון פרק היסטורי שמעטים מחברי הקיבוץ היום יודעים ומכירים.

הקיבוצים בתחילת דרכם היו קומונות סוציאליסטיות אוטופיסטיות שהתארגנו בכלים אנרכיסטיים והיו שונות מאוד זו מזו.

ההיסטוריה הביאה אותם להתלכד תחת דגל אחד שהפך עם השנים ליותר ויותר בעל מאפיינים בולשביקים, עד שקרס בתקופה די מקבילה לקריסת המשטר הבולשביקי בבריה"מ לשעבר.

היום כאשר אנחנו נערכים לקראת המאה הבאה כפי שכותב גדעון (להזכירכם - אם המאה הבאה היא העתיד, אז העתיד כבר כאן), אין סיבה והגיון לא ללמוד גם מלקחי העבר.

ועם בלקחי העבר עסקינן, לא ברור מדוע גדעון המכיר ומוקיר את התפיסה האוטופיסטית, המיוצגת על ידי בובר והמציעה אלטרנטיבה אמיתית לניהול המרכזי המנוון מנהיגות וחשיבה מקומית, מדוע גם הוא מציע לנו להקים מחדש ולאחד ולגבש את התנועה הגדולה?

בקיצור, מדוע לא יפעלו גדעון ובן דויד בקיבוצם לקידום רעיונותיהם, מדוע צריך לגלגל את הדיון החשוב כ"כ לקהילותיהם, למוסדות חסרי משמעות בלב ת"א?

היום, אחרי הסדר הקיבוצים והאיסור הקיים על הקיבוצים לבוא בקשרים של ערבות הדדית, קשה אפילו עוד יותר לתרץ ולהסביר את זכות הקיום של מרכז התנועה בלאונרדו.

אין אלו הקיבוצים ו/או חברי הקיבוצים שצריכים לרדוף אחרי התנועה, זו התנועה על פעיליה שצריכה לרדוף אחרי החברים והקיבוצים ולחפש לעצמה משמעות חדשה לקיומה, שכן המציאות מוכיחה שאפשר גם בלעדיה וזה לא בהכרח יותר גרוע.

האם כל זה באמת מעניין את וולה שור וחבריו אני תוהה?

חומר למחשבה...
העתקת קישור