מחכים לאלון (על משקל מחכים לגודו)
הוספת תגובה לדף  'במקום' לאנשים שאוהבים קיבוץ - גיליון מס' 19
שם הכותב:  חבר מהמרכז
נושא / כותרת  מחכים לאלון (על משקל מחכים לגודו)
תוכן ההודעה:  נראה שבהקמת 'מעוף' דאג הזר"ש להקים מערכת ארגונית שתתן מענה למנגנון הפסיכולוגי הקיים אצל חלק מהאנשים המתואר כ"כ טוב במחזה האבסודרד הקלאסי של סמואל בקט מחכים לגודו.

בהצגה מבלים את חייהם שני נוודים בשיחות חסרות משמעות ופשר לצילו של עץ, כאשר הנימוק המנצח שלהם לאי עשייה ואי לקיחת אחריות תמיד הוא שהם מחכים לגודו. גודו כמובן לעולם לא מגיע ולא יגיע גם לעולם.

חברים,
השינוי בקיבוץ מתרחש כבר למעלה מ- 15 שנה, מעוף עצמה קיימת כבר יותר מחמש שנים בטח. את ההסבר לציפיה של אנשים לתוצאות שיביאו לנו סנדר, אלון או מריו יש לחפש כאמור במישור הפסיכולוגי ולא במישור הפתרונות הענייני.

להלן תאור קצר על ההצגה של בקט מהכתובים. שימו לב להגיון. נראה שמי שלא הבין את ההצגה עד היום יבין אותה מצויין היום.

"מחכים לגודו הוא מחזה אבסורד מאת סמואל בקט. המחזה נחשב לאחת מאבני הדרך בתאטרון האבסורד ובאקזיסטנציאליזם
בכלל. המחזה דובר על חוסר המשמעות של החיים, על חוסר היכולת של אנשים
לתקשר ועל חוסר ההגיון בהוויה האנושית. נושא נוסף שמודגש במחזה, הוא
ההתמסרות של אנשים לגורל ולדת. המחזה מעוות את מושגי המקום, הזמן,
וההיגיון.המחזה מגולל את סיפורם חסר העלילה של דידי וגוגו
(ולדימיר, ואסטרגון) שני חברים היושבים תחת עץ וממתינים לגודו שיגיע. במשך כל המחזה לא מובהר מיהו גודו, למה הם ממתינים או שום דבר הקשור לכך."

חברים, גם שלום חנוך כבר כתב על זה בעבר - "משיח לא בא משיח גם לא מטלפן"

חומר למחשבה...
העתקת קישור