על המצב בקיבוץ גשר המופרט
הוספת תגובה לדף  "עול" מרופד היטב - ולוולה, שהגדיר את מנהלי הקהילה כ"שליחים שנטלו על עצמם עול", שכח, כנראה, שמדובר בעול המרופד בהרבה כסף
שם הכותב:  מוטקה
נושא / כותרת  על המצב בקיבוץ גשר המופרט
תוכן ההודעה:  מפי נועה זית, חברת ק. גשר בראיון להארץ:
זית עורכת את החשבון הסופי עם הקיבוץ ומנהליו השכירים היום. "כולם שכירים כי אחרת לא היו יכולים לעשות צעדים כל כך אכזריים, מנוכרים ומתקרנפים. בשביל זה אתה חייב להיות מבחוץ", היא אומרת.

היא התחילה לכתוב לפני חמש שנים מתוך מצוקה גדולה, חברתית, אישית וכלכלית. פיטרו אותה מהעבודה ומאז היא מובטלת וחיה מקצבת רשת ביטחון, 2,700 שקל שהקיבוץ מעביר מדי חודש לקשישיו ומובטליו. אחרי שהקיבוץ עצמו מנכה מהסכום חשבונות למיניהם נשאר לה ביד סכום עלוב ומביש של 1,000 שקל. הזמן שהתפנה והמצוקה הוליכו אותה למחשב. "היה לי צורך להעיד", היא אומרת, "הרגשתי שמתרחשים פה דברים איומים. ממש טרגדיות. נחוצים קווים אדומים ואין לזה עדים. ואף אחד לא יודע. המקום סגור. אין תקשורת פנימה והחוצה והדברים לא יוצאים. הרגשתי שזה כמו במשפחה אלימה. אולי השכנים שומעים צעקות, אבל הם לא מתערבים במה שקורה במשפחה".
שכבה גדולה של בני גשר מצאו את עצמם מיותרים בקיבוצם וחסרי תועלת. השוויון, החמלה והאחווה עברו לפנתיאון המלים הנכחדות. "יש פה שכבת מצוקה מאוד גדולה", אומרת זית, "לעומת שכבה מצומצמת של אנשים שחיים טוב. אלה שלמדו מקצוע בזמן, הסתדרו והתברגו היום לעמדות בכירות. הם עובדים בחוץ ולא יודעים מה קורה פה. כל אחד נוסע עם האוטו שלו לעבודה וחוזר בערב, ואם לא נוגעים לו בכיס הוא לא מתערב. לעומתם יש כאן אנשים, בגילאים שלי וצעירים יותר, שעבדו כל השנים במה שהיה צריך, נתנו את כל השנים הכי טובות שלהם למשק, לא הלכו ללמוד. היום הם מוצאים את עצמם מפוטרים, מקוצצים לחצי משרה כי ענף השירות שבו עבדו כמו למשל מכבסה, חדר אוכל, מוסך, נגרייה - ענפי העזר שהיו לחבר - שבו הם עובדים כבר לא רווחי. ואין לאן ללכת".


"בכל מקום יש אנשים שאין להם מה לאכול וכשהם חולים אין להם כסף לרופא, אבל פה זה לא היה פעם ככה ואתה גדלת עם האנשים האלה. יש כאלה שיש להם קצבה ממשרד הביטחון בגלל שהבן שלהם נפל, או אלה שבאו מהשואה ומקבלים רנטה, אז יש להם ממה לחיות. אבל אלה שאין להם מקורות חיצוניים, צריכים להיאבק על הקיום כל יום מחדש".




העתקת קישור