אלישע בחור מה זה נחמד...אבל....
הוספת תגובה לדף  אמנות ההסכמה - חיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה. היכולת לדון ולהתווכח, למשוך לכיוונים מנוגדים, להתמודד עם כל הרצונות, להתפשר ולהגיע להסכמות. הבחירה
שם הכותב:  עוזי בן צבי
מקום מגורים:  עמיעד
נושא / כותרת  אלישע בחור מה זה נחמד...אבל....
תוכן ההודעה:  אלישע מדבר ברצינות רבה על אחווה ועל בסיס הסכמה רחב, זו בדיוק הבעיה אלישע, ככול שאתה רוצה הסכמה רחבה יותר, בסיסה נמוך יותר, גבולותיה רחבים ופרוצים, ראה מה קרה לנו עם ה"רכוש הפרטי" איך הנושא התמוסס לו, לרמה כזו שהגענו למצב שיש לנו "עשירים ועניים", למען האמת, יש להוריד את ה" יש עשירים ועניים.
נכון אלישע, לא ניתן לקיים קומונה כמו קיבוץ מבלי שיהיה קונצנזוס מופלא שהוא הדבק, זהו היחד הזה, שיוצר את הפלא הזה שנקרא קיבוץ, עובד, אבל מה לעשות והיחד הזה הלך ונעלם, מרביתו מפני שהזדקנו האבות המיסדים, גם ילדיהם וילדי ילדיהם הלכו בדרכם, והקיבוץ איננו הומוגני כמו שהיה, בסיס ההכמה התפורר והלך, במקום ליצור בסיס הסכמה חדש ומתעדכן, דבקנו כולנו בתקנון אותו כתבו האבות המייסדים, הנסיון הפאטטי מעט של התנועות לעדכן את שנאמר בו בשנות ה 90 לא אומץ על ידי רוב הקיבוצים, וככה כשאנחנו נלחמים את המלחמה של המאה ה21, מלחמת ההשרדות שלנו, עם הכלים של המאה ה 19, איננו מצליחים, כמה חבל.
אלישע היקר, בכדי לחזור לקונצנזוס יש לחזור במכונת הזמן, לימי העוני המרוד והכי חשוב, לימים בו היינו כולנו צעירים אחרי צבא, נלהבים לעבוד 20 שעות ביום, בלי חשבון, לנחות בחדרנו הקט והלא ממוזג, בלי טלוויזיה, עם פטיפון חורק, בקושי, ולחשוב שאנחנו הכי מאושרים בעולם, הכול בזכות איזו מתנדבת שצדנו בפאב, מועדון הצעירים.
הימים הללו חלפו ואינם, נישאנו, גידלנו ילדים, נשרטנו במלחמות, ולפעמים קצת יותר משריטה, ילדינו סיימו צבא, בחרו בדרך אחרת משלנו, ואנחנו? כדלפונים חסרי פרוטה, לעזור להם, לא יכולים כלל....
הכיצד זה, שואלים ילדינו, הכיצד? אתם הורינו אחרי 40 שנות עבודה בקיבוץ, שולחים אותנו ורק בגדינו לעורינו, ואני שואל את אלישע, מה אני עונה להן? להם?
ואילו אלה שלהם היה תמיד, שולחים את ילדיהם שלהם בני אותו המחזור, ללמוד ולהתפתח, כמו מלכים, איך לא ישבר לב אב, ואם?
אז בוא ונמצא דרך חדשה להגדיר את היחד הזה, להכניס בו הגינות, להכניס בו אחווה של ממש, אבל אם המצב נשאר כמו שהתקנון הישן רוצה ומצליח לעשות, עדיף הפירוק על האחווה המזוייפת הזו.
אם תחפש ותפשפש גם אצלכם בעין השופט, תמצא תיאורים דומים, של האב והאם שכבר נמאס להם ללכת לוועדה א' או ב' בכדי לבקש מעט דמים לילדם שעזב זה מכבר.
גם היום אינני יכול לעזור לבנותי מי יודע מה, אבל אינני נדרש לבקש עזרה מאיש, מקסימום ממנהל הבנק, וגם כאשר אני אומר להן, צר לי, אין בעכולתי לעזור, הן מבינות בדיוק מהיכן אני בא, ואני אעשה כול מאמץ שהן לא תעמודנה כעניות בפתח כאשר ילדיהן ירצו לפרוח מהקן.
עוזי
העתקת קישור