קומונות עירוניות בדרום תל-אביב ובנצרת עילית
הוספת תגובה לדף  גניבת דעת - מה שמוגדר כ"קיבוץ מתחדש", אין בו כל חדש. זהו אותו קפיטליזם שאנו רואים מדי יום בחברה הסובבת
שם הכותב:  דני ו.
נושא / כותרת  קומונות עירוניות בדרום תל-אביב ובנצרת עילית
תוכן ההודעה:  מצאתי באתר העתון 'מקור ראשון' – www.makor1.co.il שחבר לאחרונה ל'הצופה 'עתון המפד"ל. יחד עם חומרים 'כתומים' (דתיים-לאומניים-אתנוצתנטריים-לוחמניים) רבים, אותם אני נוהג לקרוא כדי לא להסתגר בין החומות של השקפת-עולמי שלי, וגם כדי לעמת ולבחון אותה כל פעם מחדש,
יש ב'מקור ראשון' כמו באתרים אחרים באגף שלו בצבוריות הישראלית, גם חומרים מעניינים, כמו זה שמצאתי לנכון לעניין בו דווקא את גולשי 'אתר הקיבוצים': החברים מתבקשים לחדר המדרגות מאת ליטל קפלן, 27.07.07 | 10:59 עדכון אחרון 27.07.07 10:59 :
http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e3...
חמישי בלילה, תל-אביב. המטרופולין של ישראל משוויצה בכל מה שיש לה להציע. הרחובות הומים. אורות מרצדים, בתי הקפה מלאים עד אפס מקום. שדרות רוטשילד פקוקות במכוניות של בליינים, שיעשו הכול בשביל להגיע אל המנוחה ואל החנייה.
על שפת מדרכה ליד פיצוצייה יושבת חבורת נערים ושותה בצוותא וודקה. במועדונים מסנוורים לאורך הנמל קופצים גושים של צעירים בקצב אחיד. כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת כל כך קל להרגיש בדידות.
אינספור מילים נשפכו בניסיון לתאר את הניכור התל-אביבי. העיר שהעלתה על נס את האינדיבידואליות, הצליחה לייצר יותר מדי אינדיבידואלים עייפים ולא מרוצים. אבל באותו ליל חמישי, לא רחוק משם, בפריפריה של העיר הבלתי נלאית הזו, יש מי שמבקש להוכיח שאפשר גם אחרת.

במקלט קטן בשכונת קריית-שלום שבדרום תל-אביב מתכנסת חבורת צעירים. הם יושבים על כריות ספה מרופטות שמסודרות במעגל מרושל, חולקים חוויות ושאיפות. האוויר דחוס. מנורות הניאון מרצדות לפרקים.
כשביד כוסיות יין אדום, הם מסכמים שנה של עשייה חברתית משותפת בשכונה. מי שיקשיב היטב יבחין שבין השורות, נושאים המשתתפים סוג של בשורה, גם אם אינם משתמשים במילה הזו.
במעבה האדמה מציעה חבורת הצעירים דרך חיים אלטרנטיבית - "קהילת קבוצות".
הקהילה מבוססת על קומונות - מסגרות שיתופיות אינטימיות שבכל אחת מהן חברים שלושה עד עשרה אנשים, הגרים זה לצד זה ומקיימים שותפות כלכלית ברמה זו או אחרת.
קיבוץ דור שלישי מסגרת הקהילה מאגדת את הקבוצות השונות ומאפשרת לחברים להחליף רעיונות, ליצור תרבות ייחודית, ובעיקר להיות שותפים לעשייה חברתית ענפה בקרב תושביה הוותיקים של השכונה הדרומית.
אם הקיבוץ העירוני, שהעתיק את הרעיון הקומוניסטי מכרי הדשא אל שכונות הפיתוח, היה גרסה עדכנית של הקיבוץ המסורתי, אפשר לומר שקהילת הקבוצות היא כבר קיבוץ מהדור השלישי. שיתופיות אידיאולוגית שמשתדלת, ברוח הפוסט-מודרניזם, לא לרמוס את מקומו של האינדיבידואל. שיתופיות על בסיס מקום פנוי. בלב.

כ-70 חברי הקהילה המיוחדת הזו, שגיליהם נעים בין 19 ל-29, מחולקים לשלוש קומונות בוגרות ועוד שלוש קומונות מתחלפות של חיילים מגרעיני נח"ל.
ההבדלים בין הקבוצות השונות שמרכיבות את הקהילה ניכרים בעיקר בעיצוב חיי הקומונה ורמת השיתופיות שבה. כל אחת מהקבוצות, גם אם אינה שומרת על שיתוף כלכלי מלא, קונה מצרכים מתקציב משותף ומשמרת את תחושת הקבוצה על ידי מפגשים שבועיים ו"קבלת שבת" מדי יום שישי.
הפעילות שנערכת ברמת הקהילה (המוסד המקביל ל"אסיפת החברים", אם לחזור לרגע לקיבוץ המסורתי) כוללת מפגשי לימוד ותרבות אחת לשבועיים והפעלה משותפת של יוזמות חינוכיות והתנדבותיות בקריית-שלום.
הפעם, על החלק התרבותי של ערב הסיכום הקהילתי מנצחת מרגלית השכנה. היא יורדת אל המקלט עמוסה במטעמים בוכריים, ותוך כדי בישול חי היא מספרת על עלילותיה בבוכרה הרחוקה.
"אין ספק שהפער התרבותי קיים", אומר לביא היציג, חבר הקבוצה הבוגרת בקהילה. "אבל אחת הסיבות לכך שבחרנו לגור דווקא פה היא שכבר קיימת תחושת קהילתיות בשכונה, ואנחנו רק צריכים להתקבל אליה".
.../2.
2.
הדבק התרופף
הקומונה של היציג הגיעה לקריית-שלום לפני כשמונה שנים. שש שנים אחר כך, כשקבוצה נוספת של יוצאי צבא החליטה לקבוע את משכנה בשכונה, נוצרה הזדמנות לבנות משהו חדש.
"היה לנו רצון לשמור על ה'ביחד' הפרטי שלנו, אך גם חסרה לנו הקהילה היותר-רחבה, שתאפשר פעולה בתל-אביב המנוכרת והמפורדת", מסביר היציג. "לכן היה חשוב לנו להתקרב לעוד קבוצות, יש בזה משהו מחזק. כך אתה בא במגע עם אנשים שמכירים את הקשיים שאיתם אתה מתמודד, מבינים את השפה שלך ושותפים לדרך".

קומונת המייסדים מורכבת משישה חברים. עם השנים נוצרו בתוכה זוגות, ונכון להיום חיה הקומונה בשלוש דירות, ששתיים מהן מאכלסות שני זוגות. "הייתי רוצה שנכפיל את עצמנו. יש משהו לא יציב בקבוצה כל כך קטנה", משתפת נעם ונקרט בקשיים. "אם מישהו רוצה להתרחק קצת, מיד מרגישים. כל עזיבה וכל שינוי מורגש".
ונקרט עצמה מצאה בן זוג דווקא מחוץ לקבוצה. בחזות תל-אביבית מושלמת, תספורת א-סימטרית, שמלת כתפיות אדומה ופשטות קורנת, היא מבקשת להבהיר שדרך החיים שלה לא בהכרח מתאימה לכולם. "אני חיה ככה כי זה טוב לי, לא כי אני חושבת שזו הדרך הנכונה היחידה. זו אלטרנטיבה מעניינת לחיים העירוניים. משהו שמציע קשר אחר בין אנשים, סולידריות ואחריות על הסביבה, התעסקות בדברים שהם מעבר ליומיום".

קומונות כחול-לבן נבטו בארץ באמצע שנות ה-90. ראשוני החברים היו בוגרי גרעיני נח"ל, שניסו לשרוד ביחד גם אחרי שהזדכו על המדים. היום כבר חיים ברחבי הארץ חיי שיתוף למעלה מאלף בוגרים.
אפשר לראות את הקומונות כמעין ניסיון לשחזר את צדדיו החיוביים של הקיבוץ הקורס, רק הפעם באופן אינטימי יותר ובסביבה עירונית. אלא שבהשוואה לקיבוץ, המקיף עשרות משפחות ויותר, לעשרה אנשים המתגוררים באופן תלוש למדי בלב סביבה תרבותית זרה אין יותר מדי יכולת פעולה. יותר נכון לעבוד
מתוך אהבה ושיתוף
קהילת הקבוצות היא מעין הכלאה בין שני הרעיונות: היא יוצרת דרך חיים שמשמרת את הקשר האישי בין חברי הקומונה, אבל מאידך מאפשרת שיתוף פעולה בין מספר גדול של אנשים.
"לקבוצה רחבה, צורת חיים של קהילות שיתופיות מתאימה הרבה יותר מהקיבוצים, או לפחות ממה שהם הפכו להיות", סבור דורון טימור (25), חבר טרי בקהילה.
"יותר נכון לעשות דברים מתוך אהבה ושיתוף, ולא מתוך תקנון וחוקים. זו אחת הסיבות שבגללן הקיבוצים נפלו. ברגע שזה עבר את הקבוצה המייסדת הראשונה, שהתכנסה על איזשהו בסיס משותף ורצתה להגשים אידיאל, הקיבוץ הפך לאוסף גדול של אנשים שלא בהכרח קשורים זה לזה".
היה קשה להם ליצור מכנה משותף על בסיס אמיתי, ואז הדבק היחיד היה התקנון ואסיפת החברים. לא דבק במובן האינטימי, אלא במובן הממסדי. הרבה סרטים שיצאו לאורך השנים מציגים את זה באור בעייתי".
"אני יכול להגיד שיש משהו מאוד משפחתי אצלנו בקבוצה, חיבור מאוד אנושי", מסביר היציג. "זה לא רק עניין אידיאולוגי, רצון לחיות בסוציאליזם. אף אדם בקבוצה לא יכול להתחלף במישהו אחר שיהיה שווה ערך לו".

היציג סבור שהתפוררותו של המוסד הקיבוצי לא קשורה דווקא באידיאולוגיה כושלת. הגורמים היו, לדעתו, בעיקר תהליכים חברתיים ופוליטיים שעברו על החברה הישראלית, וגרמו לה להתנער מערכים שבהם אחזה בעבר.
"אני חושב שכל צורת חיים צריכה לשלב בין הצרכים האישיים של הפרט, הרגשות שלו, לבין אידיאולוגיות ומבנה חברתי כולל. קיבוצים שהצליחו לספק את הצרכים של הפרט, לא רק החומריים, והיתה להם ראייה חברתית יותר כוללת - שרדו. החברה הישראלית מאוד השתנתה, המדדים שלה הוחלפו. לכן היום הרבה אנשים אומרים לנו, למרות שהם מעריכים את מה שאנחנו עושים, 'זה מאוד אידיאליסטי, אבל צריך להמשיך הלאה".
.../3.
3.
סוציאליזם בבית הכנסת
נדמה שלנצח תאכל האידיאולוגיה השיתופית חרב, במאבקה המתמשך עם ציניקנים למיניהם. יש מי שיגידו שהיא הביאה את זה על עצמה. יאמרו שכשמסתכלים למציאות - או לחלופין לטבע האדם - בלבן של העיניים, אי אפשר להמשיך לזמר את אותן סיסמאות רמוסות. הקומוניזם על צורותיו השונות נכשל, יגידו, ויחי האינדיבידואל! הסוציאליסטים, מצדם, יהנהנו בצער וילחשו שזו רק עוד הוכחה לכוחה ההרסני של השיטה הקפיטליסטית. שעתיים לפני כניסת השבת, בדירה שמאכלסת כמה מחברי אחת הקומונות ועוד המון המון ספרים, מנהלים טימור ויפית שלו מחול שיתופי במיטבו. שלו מבשלת, טימור מתראיין.
"עברתי תהליך די ארוך עד שבסופו של דבר הגעתי לכאן", מספר טימור. הוא צמח אמנם בגרעין של הצופים, אבל מאז ועד הצטרפותו לקומונה עברו עליו כמה שנות שיוט בנהר הקפיטליסטי הסוחף.
"הייתי צריך להתמודד עם תפיסות של חברה שמכוונת אותך למקומות אחרים, חברה שהמדיניות הכלכלית שהיא מקדמת שמה את האדם בעמדה מאוד קטנה ולא משפיעה. בדיעבד אני מבין שהשתמשתי בכל מיני נימוקים של מקום, זמן, כסף ועבודה, כי לא ידעתי איך להתמודד. בסופו של דבר, כשהסרתי אותם זה היה מאוד ברור.
"במציאות החברתית הקיימת, כשאני מספר לאדם מן השורה שהצטרפתי לקבוצה, השאלות הראשונות יהיו בדרך כלל קשורות לכסף ולקופה המשותפת, לא למהות של שיתוף ודרך חיים. יש כאן שיח של 'פראייר'. 'איך זה שאתה מרוויח והכסף הולך למישהו אחר?' שואלים אותי. אלה שטויות", הוא מוסיף כמעט בכעס. "אפילו ברמה הפרקטית - מה זה מישהו אחר? זה אני. אני כחלק ממשהו. אין כאן עניין אלטרואיסטי".
רוב חברי קהילת הקבוצות למדו בשלב זה או אחר בחייהם בישיבה החילונית בינ"ה, והם בקיאים במקורות היהודיים. כשנזרקת לחלל האוויר עוד דוגמה לקהילה שיתופית, קהילת בית הכנסת, מסתער עליה טימור כמוצא שלל רב.
"נכון, זה משהו מדהים. יש קהילות דתיות שהן מאוד קרובות. זה המצב הטבעי!" הוא אומר בתרועת ניצחון, "לאנשים יש חברים שהם שותפים שלהם, חולמים יחד איתם, מנהלים תרבות משותפת ורוצים ליצור משהו ביחד". "הצורך במניין, זה משהו שנועד להכריח אותך לחיות בקהילה", ממשיכה אותו שלו. "ברגעים העצובים והמשמחים, אתה צריך עוד עשרה גברים איתך. עשרה גברים מביאים עוד עשר נשים וילדים. זה קטע!"
"החיים הסוציאליסטיים מבוססים על הרבה מאוד מקורות יהודיים", סבור טימור, אבל בשלב הזה שותפתו כבר לא ממש מסכימה: "יש הרבה מהקהילתיות בהלכה היהודית, אבל החיים הסוציאליסטיים לא שם. למדנו את מסכת פאה, שמדברת על צדקה וחלוקה. ממש חיכיתי לגלות שהגמרא היא סוציאליסיטית, אבל היא לא. היא סוציאל-דמוקרטית, פשרנית קצת לפעמים".

זוגיות זו בריחה
קהילת הקבוצות של קריית-שלום היא קהילה צעירה. כשחבריה מתבקשים לנבא מה יקרה כשחלק מהם ירצו להקים משפחות, רובם לא צופים בעיה. ילדים הם עדיין בגדר מחשבה רחוקה, בעבור רובם, וכל התשובות, לפחות בינתיים, הן לא יותר מהשערה או תקווה.
מקומה של המשפחה הוא אחת הסוגיות המורכבות בכל הנוגע לחיים בקומונה. בעבור רוב האוכלוסייה משמש התא המשפחתי (שגם מבנהו עובר בשנים האחרונות מטמורפוזה לא מבוטלת) כמעגל הקשרים האנושי האינטימי ביותר.
אם לדבר בשיח שיתופי - המשפחה היא היא הקומונה של כל אחד מאתנו. מה אם כן מוסיף המבנה הקבוצתי למי שהנו בעל משפחה? ובכלל, האם החיים בקומונה מאפשרים לקיים בתוכם חיי משפחה? מי שיכול אולי לענות על השאלות האלה הוא אריה רוז, חבר בקהילת קבוצות ותיקה יותר, הפועלת במגדל-העמק ובנצרת-עילית.
הקהילה מונה תשע קבוצות ובסך הכל כ-90 חברים, המבוגרים שבהם כבר בני 35, נשואים והורים לילדים קטנים. בימים אלה שוקדים חברי הקהילה על מעבר לפורמט של קיבוץ עירוני. למרות הסכנה של היטמעות הקבוצות בקבוצה הגדולה, מבקשים החברים לשמר את מבנה הקומונות המקורי.
.../4.
4.
הקומונה הפרטית של רוז בנויה משני זוגות בוגרים כשלכל זוג כמה ילדים. שתי המשפחות מתגוררות בדירה מעל דירה, מנהלות משק כלכלי משותף, אוכלות ארוחות ערב יחד ועוזרות זו לזו בגידול הילדים.
"צריך להודות על האמת: יש משהו בתא משפחתי שהוא חסר", אומר רוז. "אפשר להחליט שבאופן טכני משפחה היא קבוצה, אבל היא לא. מדובר בשני בוגרים. זה מה שיש שם. ההתמודדות עם הקבוצה היא מעבר להתמודדות עם בן זוג".

כי זו התמודדות שהיא פחות טבעית, פחות מובנת מאליה?
"האמת היא שהיום גם להיות בני זוג זה לא כל כך מובן מאליו. מהי מחויבות? מה זו קירבה? יש הרבה מאוד שקר גם בעניין של זוגיות. המחשבה שלפיה הזוגיות היא דבר פשוט ופטור מהתמודדות, היא טעות".
רוז מבקש להסביר מדוע חיי זוגיות רחוקים ממימוש של אידיאולוגיה שיתופית. "קל לנו לברוח. כשאני בזוג אני נמצא במרחב שלי, לא בטריטוריה ניטרלית או של מישהו אחר. כשאני יושב בכורסה שלי, עם האוכל שלי, יש לי משפחה - זו בריחה מהתמודדות, ואני לא אומר שזו לא בריחה שקיימת גם אצלנו. אמנם יש חלוקת עבודה, חיים באותו הבית, אבל חיים בזוגיות הם לא חיי שיתוף בהכרח.
בתוך קבוצה מתגלים צדדים נוספים של בני-אדם, צדדים שלא באים לידי ביטוי במערכת הזוגית. עם בת הזוג אני מתנהג באופן מסוים, ועם אנשים אחרים- צדדים אחרים בי מופיעים. אם אני רוצה להיות אדם שלם ורב-פנים שמחפש צמיחה, אני לא יכול להגיד שאני מי שאני עם בן-הזוג שלי וזהו. זו הקטנה נוראית של האדם".
למי שאינו מורגל בכך, המחשבה על קבוצה אינטימית שאינה מסתכמת במשפחה הגרעינית – אבא, אמא וילדים – יכולה להיראות זרה ומוזרה, אפילו מבהילה. אלא שלמעשה מדובר פה בלא הרבה יותר מהחזרת עטרה ליושנה. "החברה שלנו היום בנויה על תא חברתי מאוד מצומצם. צריך לזכור שברוב התקופות התאים היו הרבה יותר רחבים. היתה חמולה, היתה קהילה של כפר או עיר", מרענן היציג את זיכרוננו ההיסטורי. "היום זה נראה לנו הדבר הכי טבעי, ולא מובן לנו איך אפשר לחיות לא במסגרת התא המשפחתי. אבל אם נסתכל על זה היסטורית, נראה שזה לא בדיוק נכון".

השוטר התלהב מהפסקת הוונדליזם
האידיאולוגיה השיתופית של חברי קהילת הקבוצות לא מנותקת מאידיאולוגיה חברתית. על מנת לפעול מתוך השכונה לרווחת התושבים הם הקימו לפני שנה עמותה בשם 'הפרדס'.
"חשוב לנו לעשות את החיבור בין הניסיון ליצור צורת חיים משמעותית ששותפים לה מספר מצומצם של אנשים, לבין האחריות שיש לי על החברה. אלה לא דברים נפרדים", מדגיש היציג, שמנהל את העמותה לצדה של ונקרט.
עמותת 'הפרדס' מפעילה כמה פרויקטים לשיפור המצב בשכונה, שיודעת בלילות יותר מדי נרקומנים ועבריינים. בצוות המנהל לוקחים חלק אינטגרלי גם צעירים ומבוגרים תושבי קריית-שלום. אל מועדון הנוער שהקימו מגיעים בחורים בגילאי העשרה, שמוצאים בו מפלט משעות ארוכות בגינה הציבורית.
בכנס התת-קרקעי מבקשת ונקרט מלוי, חניך במועדון, לספר רשמים מהפרויקט. "השוטר הקהילתי של השכונה התלהב מזה שהפסקנו עם הוונדליזם", מדווח לוי, משועשע מהמעמד. "הוא מרוצה מזה שאנחנו כבר לא יושבים בלילה בחבורות ושוברים את המתקנים בגינה".
לצד המועדון פועלת גם קבוצת מתבגרות שנפגשת מדי שבוע עם מדריכה מהקהילה. בשכונת שפירא הסמוכה הקימו התושבים הוותיקים יחד עם חברי הקבוצות מרכז מידע שעוזר לעולים ולקשישים להילחם בבירוקרטיה שאינה מובנת להם. בשנת העבודה הקרובה תקים העמותה קואופרטיב מזון, שינוהל על ידי התושבים ויספק מוצרים במחירי עלות.
אחד הפרויקטים המרכזיים של העמותה הוא "קבוצת הסטודנטים", המורכבת מסטודנטים ילידי קריית-שלום שנפגשים מדי שבוע ללימוד משותף של סוגיות חברתיות ופועלים יחד למען השכונה.

לירון סיוה, בעלת תואר בביו-רפואה, חברה בקבוצת הסטודנטים כבר שנתיים ומשמשת כנציגת תושבי השכונה הוותיקים בצוות המנהל של העמותה. "יש נטייה לעזוב את השכונה, להתקדם. לחפש מקום אחר לגדל בו את הילדים", היא מתארת את התחושות של רוב צעירי האזור.
.../5.
5.
"לפני שהקבוצות הגיעו לכאן, אם מישהו היה מציע לי להישאר, הייתי אומרת לו שהוא השתגע. עכשיו זה השתנה. יש דברים מהותיים שצריכים להשתפר, אבל עצם זה שיש קהילה של אנשים שגרים כאן, ואני מאמינה במה שהם עושים - תורם לתחושת השייכות. גם העובדה שאני עושה משהו למען המקום מקשרת אותי לפה. אני רואה את הדברים משתנים, מעין התחדשות כזאת. זה מעודד".

לצאת במקום להתכנס
בארץ פועלות היום עוד הרבה קומונות, אבל מספר מצומצם מאוד של "קהילות קבוצות". טימור, שלו וחבריהם מקווים לשנות את המצב. על פי אחת מהחלטות הקומונה שלהם, שניים מהחברים יקדישו פרק זמן קבוע בכל שבוע על מנת ליצור קשר עם יחידים וקבוצות שבוחנים אופציות שונות של שיתופיות.
"אם רוצים קהילת קבוצות אמיתית, אנחנו רוצים שיהיו בה עוד קבוצות", מסבירה שלו, וטימור מוסיף: "שותפים במובן רחב יותר, לאו דווקא אנשים שיבואו לכאן. השאיפה שלנו היא שיותר אנשים יבחרו בדרך הזו. בהמשך יהיה לזה כוח חברתי, וכשיום יבוא, גם כוח פוליטי".
רוז, שחי בצורה שיתופית כבר קרוב ל-15 שנה, לא מרשה לעצמו לשגות בחלומות. "זה הולך ותופס תאוצה, אבל אני לא יודע אם כאופנה או כיותר מזה. אני לא חושב שהממדים יהיו כאלה שייראו בעין, עשרות אלפי אנשים כמו הקיבוצים בשעתם היפה. התנועה הקיבוצית צמחה מתוך עלייה. פה צריך לעשות בחשיבה של האנשים מהפכה שלמה".

רוב הקומונות הקיימות פועלות בפריפריות ובשכונות פיתוח, ושואפות לצמצום פערים. האם יכולה להיווצר קהילת קבוצות גם בהרצליה פיתוח, למשל?
לפי שלו, "השאלה איננה אם זה אפשרי או לא. ליצור קהילת קבוצות בהוד-השרון ליד ההורים שלי, למשל, זה לפספס את המהות של כל העניין. יש אמירה ברורה בזה שאנחנו באים לחיות כאן – מקום שבו נהוג לזרוק את הזבל, מקום שהחברים של ההורים שלי מרימים גבה כשהם שומעים עליו. זה חלק מהסולידריות".
שכנה דופקת על הדלת ומבקשת כבל מאריך. שלו משאילה לה בשמחה, ומבקשת מצדה נייר אפייה. בזמן שהשכנה נכנסת להביא לשלו את מבוקשה, מציצות בנותיה התאומות, יפית וגלית, אל דירת הקומונה. הן מצביעות על שלו וקוראות "הנה יפית", משועשעות עד כדי צחקוק פרוע מזהות השמות עם השכנה שלהן. "אני גרה כאן הרבה פחות שנים משגרתי בהוד-השרון, ובכל זאת פה אני מכירה את כל השכנים שלי, ובהוד-השרון לא", אומרת שלו בחיוך.

רגע, אם זה הפתרון לניכור בעולם המודרני, אז למה לא גם בהוד-השרון?
"זה לא הפתרון היחיד. אנשים מוצאים פתרונות - הם מתכנסים בבתים או במקומות בילוי. אני בחרתי לא רק להתכנס, אלא גם לצאת החוצה".
"יש סינכרון מובהק בין מעמד סוציו-אקונומי גבוה לחיי ניכור ואינדיבידואליזם", מוסיף טימור. "בדרך כלל כדי להגיע למעמד כזה צריך להרוויח סכום כסף גדול יחסית; וכדי להרוויח סכום גדול צריך בדרך כלל לעבוד במשרה שדורשת שעות עבודה רבות ופוגעת ביכולת לעשייה קהילתית".
שלו: "אתה לא חושב שאני יכולה ללמוד רפואה ולחיות בקבוצה?"
טימור: "אני חושב שכן, ברור שאת יכולה, אבל אם כולם יהיו רופאים, יהיה מאוד קשה לנהל חיי קבוצה".
שלו דווקא חושבת שיכולה להתקיים קהילה של רופאים, אלא שהבעיה היא אחרת: "אבא שלי אולי הלך להיות רופא כי הוא רוצה להיות מוצלח. אבל אם יש מאחורי זה אמירה חברתית, אם מישהו למשל לומד רפואה כדי לעבוד ב'רופאים למען זכויות אדם', זה יכול להשתלב נהדר בחיים של קהילה. אם מה שמניע אותך זו ההתכנסות פנימה, הדאגה שיהיה לך מעמד, אז זה לא יצליח".
העתקת קישור