עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרשת השבוע - פרשת ויחי

logo

פרשת השבוע

י"א בטבת תש"ף, 9.1.2020
גיליון מס' 692

פרשת ויחי
בין יוסף ליעקב
מאת עמית שדה, בית רימון

 

פרשתנו פותחת בשני מפגשים של יעקב ויוסף, ובשניהם נראה כי יחסי הכוחות נוטים לטובת יוסף. בראשון מבקש יעקב מיוסף לקוברו בארץ כנען ובסוף המפגש נאמר "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (מז,לא). אמנם רש"י מעדן את הרושם העולה מן ההשתחוויה וכותב "תעלא בעידניה סגיד ליה", כלומר אמנם יוסף הוא "שועל" אולם גם שועל ביומו הטוב – סגוד לו. בהמשך לוקח רש"י כיוון אחר ועל המילים "עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" אומר "הפך עצמו לצד השכינה. מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה" כלומר לא ליוסף השתחווה יעקב אלא לשכינה שלמראשותיו. אין בדברים אלו כדי לטשטש את תמונה - יוסף הוא השולט והחזק. יעקב זקוק לו כדי למלא את רצונו ההשתחוויה מבטאת יותר מכל את תלותו ביוסף. במפגש השני יעקב חולה וכשיוסף בא לבקרו נאמר "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (מח,ב). גם כאן מקפיד רש"י לצייר תמונה השומרת על כבודו של יעקב: "אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד. מכאן שחולקין כבוד למלכות". בדברים אלו מדגיש רש"י עד כמה הסיטואציה אינה טבעית ונוחה. ואולם גם כאן אין בדברים אלו כדי להעלים את התמונה אותה מציירת התורה. יעקב שוכב חולה במיטתו וכשמגיע יוסף לבקרו הוא מאמץ את כוחו ומתחזק לשבת במיטתו כדי לכבדו כראוי.

 

תמונה זו הולמת תחושה שמלווה את הפרשות האחרונות בהן יעקב בדרך כלל נמצא בעמדה פסיבית ומוחלשת מול בניו האקטיביים. כך בסיפור דינה בשכם: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (לד,ה). ואילו על בניו נאמר: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (לד,ז). שכם מדבר "אל אביה ואל אחיה" ואולם רק האחים מגיבים לדבריו: "וַיַּעֲ וּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם" (לד,יג) . למרות המסר המוסרי המורכב בפסוק, ברור כי בני יעקב נמצאים בעמדה אקטיבית ואילו יעקב עצמו לא עושה דבר מלבד להחריש. וכך גם בסוף הסיפור, בויכוח בין יעקב לבניו נראה שזכות המילה האחרונה שמורה דווקא לשמעון ולוי. זאת ועוד, גם כאן התורה בוחרת (בניגוד חריף למה שקורה בפרשתנו) להציג את התנגדותו של יעקב כנובעת משיקולים פרגמטיים: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶ ְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי" (לד,ל), ודווקא תגובתם של שמעון ולוי מנוסחת בשפה ערכית: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (לד,לא).

 

כך גם בסיפור מכירת יוסף והירידה למצרים. האחים מוליכים שולל את יעקב בסיפור הכתונת. יעקב שולח את בניו למצרים והוא עצמו לא יורד ומסרב לשלוח עמם את בנימין, וגם בהמשך כשפועל מתוך חשש והססנות ביחס לבנימין, ידו של יהודה על העליונה. יוסף עושה חיל, עולה לגדולה, דואג למשפחתו, מוריד את אביו למצרים, נותן למשפחתו אחוזה בארץ גושן והוא זה שמנהל את מצרים גם בהמשך הרעב.

 

בפרשתנו מבקש יעקב לברך את יוסף ובניו לקראת מותו. בתחילה נראה, כפי שהצגנו קודם, שיוסף גדול מיעקב, אולם בהמשך מגיעה הסצנה המתוחה והטעונה – ברכת הבנים, ושם יעקב, שרק לפני רגע נראה שכלל לא הכירם, מפתיע ומשכל את ידיו.

 

כדרכם של עימותים מן הסוג הזה, כל אחד מהצדדים סבור שהשני שוגה ושהוא גם מבין למה. יוסף מניח שיעקב, שעיניו גם כבדו מזוקן, לא חשב על ההיפוך, ולכן הופך את ידיו וטוען "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (מח,יח), וכיוון שהוא בטוח בצדקתו הוא אף מנסה להסיט את ידי אביו באופן פיזי: "וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה" (מח,יז). בניסיון להשפיע על בחירתו של אדם במעשה במקום במילים, מתגלה טעותו של יוסף במלוא חריפותה. כאיש מעשה הוא רגיל לפעול באופן פיזי כדי לשנות את המציאות, ולרגע הוא שוכ מי עומד לפניו, וכפי הנראה לא מודע לעוצמת כוחו של אביו. חז"ל משלו את היחס בין יעקב ויוסף ליחס בין גחלת ושלהבת: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א יח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בקב"ה ורצה לשוב" (רש"י על פי המדרש).

 

יעקב איש הרוח זקוק ליוסף כדי לפעול במציאות. יוסף זקוק ליעקב כדי לינוק רוח ממקור החיים. התורה בונה כאן מודל הנהגה. הערבוב בין עולם הרוח לעולם העשייה הביא ומביא לטעויות רבות. חלק קריטי ממה שמאפשר את חירותו של עולם הרוח הוא היותו נטול סמכות. כפי שבית המשפט העליון צריך להיות באופן המתוקן שלו, וכפי שבית המדרש צריך להיות באופן המתוקן שלו. מאידך אנשי מעשה שמבקשים להתנתק לא מסמכותם של אנשי הרוח אלא מעצם הרוח שלהם – כורתים את הענף עליו הם יושבים, מרדדים את משנתם המעשית, וסופם שינשרו לארץ כעלה נובל. ובחשבון אחרון במפגש בין איש הרוח לאיש המעשה על האחרון להרכין ראשו בפני הראשון. לא כי הוא עדיף עליו, אלא כי בסופו של דבר לא זה ולא זה מנהלים את הבירה שאדון אחד הוא המושל עליה. כל הנהגה אמיתית שלא מבינה את זה משולה לניסיונו של יוסף לדחוף בידיו את רוחו של יעקב וסופה להיכשל.

 

עמית שדה, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בקיבוץ בית רימון, מורה למתמטיקה בישיבת הזורעים ור"ם בישיבת ההסדר המטיבתא בכרמיאל

 

 

 

 

כדי לקבל דף פרשת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 

 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  

תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il

מסמכים מצורפים

פרשת ויחי תש"ף / עמית שדה

פרשת ויחי תש"ף / עמית שדה


תגובות לדף

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

הופיע ב:
הקיבוץ הדתי
נכתב בתאריך
9/1/2020



הרשמה לניוזלטר שלנו