עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין הרתעה לתקווה
   
אין כל ספק שקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני בעיראק, היה בן מוות. כמוהו רבים מהמנהיגים וממפקדי הטרור בכל הזמנים ובכל המקומות. אך השאלה החשובה אינה האם "מגיע להם", השאלה היותר חשובה היא האם יש תועלת בחיסולם? קשה לדון בשאלה זו מתוך ריחוק ושיקול דעת קר, הנחוצים לחשיבה מאוזנת, כה סמוך להתרחשויות. למרות הקושי בחרתי להגיב ולהסתכן באי הבנה ואולי באי הסכמה של הקוראים. אני מנסה, ככל שאני מצליח, להתבונן במציאות ומשתדל להשתחרר מהרצון הלגיטימי "לנקום" ו"להשיב להם כגמולם". לדון בפעולות וביוזמות השונות רק על פי התועלת הנובעת מכל אחת מהתגובות האפשריות. מהתבוננותי לאורך השנים, כחייל לשעבר וכאזרח הניזון מאמצעי התקשורת, אני שב ולמד כל פעם מחדש על חוסר התועלת שבחיסולים. יותר מכך, במקרים רבים ההפך הוא הנכון. המציאות מלמדת אותנו שבמקרים רבים באו בעקבות המחוסלים מנהיגים ומפקדים גרועים יותר, קיצוניים מקודמיהם. החיסולים לא פתרו עד היום דבר ולא קידמו אותנו לפתרון שאפשר לחיות איתו באף אחת מהזירות. מוקדם עדיין להעריך מה תהיינה ההשלכות לטווח הארוך של החיסול האחרון, אך סביר להניח שחיסולו של סולימאני לא יביא לרגיעה ולא ישנה את מדיניותה של ההנהגה האיראנית. מה שנותר לנו הוא לקוות שהחיסול המוצלח לא יביא להסלמה ולהידרדרות נוספת באזור.
  
לא על ההרתעה לבדה
  
חובתה של המדינה ותפקידו של הצבא ליצור יכולות שירתיעו ככל האפשר את כל מי שרוצה לפגוע במדינה ואזרחיה. אך בהתבוננות אמיצה על ההיסטוריה שלנו ושל האנושות בכלל, אנו חוזרים ולומדים את מגבלות הכח ואת מגבלותיה של ההרתעה. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, יצאו ממלכות ועמים למלחמות שהסתיימו בתבוסות גדולות. האפשרות שהמלחמה תסתיים בתבוסה, והאפשרות שגם הניצחון יהפוך בחלוף הזמן לתבוסה, לא מנעה מלחמות וקורבנות רבים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמי ששואף לחיים ושגשוג לאורך זמן אמור לטפח את התקווה, לא פחות ואולי יותר מכפי שהוא נשען על ההרתעה והפחד. מתוך הבנה זו על ממשלת ארה"ב לחפש דרכים חדשות ונועזות כדי לתת תקווה גם לאיראנים. לסייע להם להתגבר על התסכול, הזעם והרצון לנקום. לתמוך בכוחות שרוצים ויכולים להצמיח הנהגה אחרת. הנהגה שתחדל לדכא את אזרחיה שלה ותחדל לאיים על המרחב כולו. הנהגה שתתמודד בעזרת בעלי בריתה עם המצוקות המכבידות על רבים רבים באיראן הגדולה.
  
ואצלנו
  
אנואר סאדאת יצא ב-1973 למלחמת יום כיפור כדי להחזיר את הכבוד המצרי וכדי לעשות שלום. הוא הבין כי ההישגים הצבאיים, במלחמה שהוא יזם, יהיו חלקיים וזמניים והוא בנה על התקווה לשלום. סאדאת נרצח על ידי הקיצוניים במדינתו, אך השלום, או נכון יותר אי הלוחמה, נמשך. הגיע הזמן שגם מול שכנינו הפלסטינים נחפש דרכים של תקווה. צריך לעשות זאת מבלי לוותר ולהפחית מכוחנו הצבאי ומיכולתנו לעמוד בכל האתגרים שיוצבו בפנינו בעתיד. צריך לעשות זאת מבלי לוותר על זכותנו וחובתנו להגיב על כל התגרות. אך צריך לעשות זאת בהחלטיות ובעקביות, בידיעה שכוחה של התקווה רב וגדול עשרת מונים מכוחו של הפחד.
  
נכתב בתאריך
12/1/2020



הרשמה לניוזלטר שלנו