עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אנחנו ואתם נשנה את העולם - חלק ראשון

א.      לחיות בחברה בה היינו רוצים לחיות

בעשורים האחרונים אנו נחשפים באופן חד ביותר ובעוצמה הולכת וגוברת למספר משברים המאיימים על קיומה של האנושות שהם בעיקרם תוצר של אורח החיים הליברלי-הקפיטליסטי. אורח חיים זה מבוסס על מספר יסודות. דומה שהעיקריים ביניהם הנם:

*         קידוש החירות אישית.

*         לגיטימציה של אנוכיות ותאוות בצע כגורם המניע את הכלכלה ואת העולם ממנה נובעות גם תועלתנות, נהנתנות אישית ולצריכה בלתי מרוסנת ובזבזנית.

*        סדר חברתי המושתת לכאורה על יד נעלמה ו/או יצירת שיווי משקל ואיזון בין כוחות סותרים.

 

הבעיה שאליה מנסה לכוון חיבור זה היא שעקרונות אלה מוליכים לכשלים בלתי נמנעים בכל המערכות של הקיום באנושי. כפתיח לכך, ניתן אולי להביא את סיפורה של העיירה חיל שבבלגיה. עיירה זו הפעילה במשך דורות רבים מודל של טיפול מיוחד בפגועי נפש בתוך הקהילה שהפך את הקהילה כולה למיוחדת ומודל לחיקוי והשראה למקומות רבים אחרים. זאת בשני המישורים: הן במישור של יעילות הטיפול והן במישור של איכות חיי הקהילה שתרמה רבות לפעילות וגם נתרמה ממנה לא פחות. בשנים האחרונות מודל זה הולך ומתרסק נוכח התמורות ברוח הזמן.

ניתן לסכם את הסיפור באמירה שזהו עוד אחד מהביטויים של טרגדיית הקהילה - כאשר החירות האינדיבידואלית כערך עליון או שאיפת החופש שלנו כפרטים ליצור לעצמנו חיים פרטיים, מציבים לחצים שאינם מאפשרים את קיומה של קהילה שרובנו היינו רוצים לחיות בה.

האם באמת זהו גורלנו? האם נגזר עלינו בעידן הנוכחי שלא יתאפשר לנו לחיות בקהילה בה רובנו רוצים לחיות?

מעבר לכך, יותר ויותר אנשים, בעיקר בדורות הצעירים יותר, חשים תחושת חוסר מוצא והעדר תקווה לחיים טובים יותר בעתיד הנראה בעין - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בגלי המחאה החברתית ששטפו את העולם בשנים האחרונות.

 

מטרת חיבור זה הנה לחשוף בקצרה את השורשים המחשבתיים של הטרגדיה הזו, להאיר את הכשלים של השיטה החברתית בתוכה אנו חיים. ומכאן - על בסיס השאיפה היהודית הקדומה ל"תיקון עולם" - לבחון באור חדש חלופות אפשריות או כיווני עשייה חברתיים שיש בהם משום מענה לכשלים אלה.

 

ב.      על סף משבר או אסון

על מנת להמחיש את חומרת הבעיה, נפתח דווקא ברשימת בעיות המלוות את החברה האנושית הגלובלית בימים טרופים אלה שמוסיפות מספר נדבכים כמעט אפוקליפטיים לטרגדיה שהוזכרה לעיל.

1.      התפוצצות האוכלוסיה וחיסול המשאבים

הנהנתנות האישית והצריכה הבלתי מרוסנת במשולב עם עקרון החירות האישית מובילים לריבוי דמוגרפי ולצריכה עולמית הולכת וגדלה המובילה למחסור עולמי הולך וגדל במשאבים חיוניים לקיום האנושות. החזון של מאלתוס הולך ומתממש לנגד עינינו.

זה לא מכבר הגיעה בעיה זו לביטוי קיצוני בעת עליית מחירי הסחורות שאיימו על היציבות הכלכלית ועל כושר הקיום הכלכלי של שכבות רבות בעולם. כיום ישנה לכאורה צפירת הרגעה אך בטווח הארוך המשבר הזה יכה קרוב לודאי פעם נוספת ובעצמות הולכות וגדלות.

חברות בעולם השלישי אינן מצליחות לעצור את הילודה ויוצרות אגב כך לחץ הולך וגדל על משאבים המוגבלים המצויים בעולם. יוצאת מכלל זה היא ההצלחה של הסינים בהקפאת גידול האוכלוסייה שהביאה לשיפור המצב אצלם - אך במחיר פגיעה חמורה בחירויות הבסיסיות. (מנגד - חדרו לסין נורמות צריכה של העולם המערבים שדווקא מגדילות את הלחץ על המשאבים העולמיים.)

דוגמאות אלו מוכיחות לכאורה שכל ניסיון להתמודד עם מצב זה מחייב שימוש בכלים העומדים בסתירה לעקרונות היסוד של השיטה קרי - הגבלת חופש הפרט וטיפוח ערכים של הצנע לכת.

 

2.      איכות הסביבה

הצריכה הבלתי מרוסנת וניצול המשאבים מוצאים את ביטויים גם בהרס הסביבה ובשינוי התנאים על פני כדור הארץ המוליכים לאסונות אקולוגיים - התחממות כדור הארץ, מכת שקיות הפלסטיק, זיהום האוויר ומי השתייה ועוד - המאיימים על המשך קיום המין האנושי ויתר המינים החיים על פני כדור הארץ בדור הנוכחי ובדורות הבאים. בעיות אלה גם מאיימות על היציבות הכלכלית ויגרמו בסבירות גבוהה לקטסטרופות עולמיות בעתיד הנראה בעין.

השיטה הליברלית אינה יכולה להתמודד עם בעיות אלה בכליה שלה וגם במקרה הזה כדי לעשות זאת יש להשתמש בכלים הפוגעים בעיקרון החרות ובנהנתנות הגלומה כאמור בשיטה זו.

 

3.      כישלון השוק ושחיקת מעמד הביניים

השילוב שבין עקרון החירות האישית הבלתי מוגבלת עם האנוכיות ותאוות הבצע מובילים בהכרח למצבים בהם פרטים מגיעים לעמדות עם עצמה כלכלית אדירה שהם משתמשים בה - באופן הנובע מעקרון האנוכיות ותאוות הבצע - לשבירת השוק ולניצול ההמונים. המשבר הכלכלי/חברתי הנוכחי הוא ביטוי מובהק למצב בו השיטה מצמיחה פרטים ותאגידים המביאים אותה למשבר. התוצאה הנלווית לריכוז ההון בידי מעטים היא הרחבת מעגלי העוני וקריסת מעמד הביניים העובד וחי על משכורתו בלבד[1]. הדור הנוכחי חווה תופעה זו על בשרו בכל אותן מדינות בהן הקפיטליזם אינו מרוסן. כיום יודעים בני הדור הצעיר שנולדו למעמד הביניים או מעמד העובדים, ושאין להם מקורות הון גדולים, שסיכוייהם לחיות ברמת החיים והביטחון הסוציאלי בהם חיו הוריהם שואפים לאפס. על מנת לשמור על מעמדם החברתי נאלצים בני דור זה לעבוד הרבה יותר שעות - ולהגיע לפחות. אם בדור שחי באמצע המאה הקודמת יכלה משפחה לחיות בכבוד מעבודה של מפרנס אחד במקצוע סביר, הרי שכיום עבודה של שני בני הזוג באותו סוג של מקצועות רחוקה מלהספיק לרכישת דירה וביטחון כלכלי - זאת מעבר לאבדן הביטחון התעסוקתי שמאיים גם על אלה ששפר גורלם והם עובדים במשרות בכירות שמשכורת נאה בצדן.

גם כאן הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא באמצעות שימוש בכלים הסותרים את עקרונות היסוד של השיטה – הגבלת חופש הפרט, פיקוח ומעורבות ממשלתית בשווקים.

 

4.      אבדן הדמוקרטיה

תוצר לוואי של הצבר הכוח בידי מעטים וקריסת מעמד הביניים היא סירוס מוחלט של הדמוקרטיה הפוליטית. הצבר ההון העצום בידי מעטים מעניק להם גם כוח פוליטי חריג בעוצמתו והופך כל שלטון לתלוי בהם. התלות כרוכה הן בהיבט של עצם היכולת להיבחר - מהלך שדורש בעצמו ממון רב,  הן בהיבט של יכולת ניהול הכלכלה וחוסר האפשרות להוביל מהלכים כלכליים גדולים ללא מקורות המימון של אותם בעלי הון גדולים והן עקב פוטנציאל הנזק העצום המצוי בידי אותם מעטים שמחייב את השלטון להתחשב באינטרסים שלהם. במצב עניינים מעין זה מתבטלת למעשה השיטה הדמוקרטית המבוססת על שוויון ביכולת ההשפעה הפוליטית בין כל האזרחים ובשבירת עקרון הרוב שהוא עקרון מכונן של השיטה הדמוקרטית הליברלית. המענה לבעיה זו עובר גם הוא דרך מהלכים הסותרים את העקרונות הבסיסיים של השיטה.

 

העשורים האחרונים מלמדים אותנו שבארבעת היבטים אלה, שהם קריטיים ביותר לקיום האנושי, השיטה הקפיטליסטית הטהורה היא שיטה המכלה את עצמה (ואת האנושות אגב כך).

יש שיאמרו בהקשר לכך שהיו תקופות במאה העשרים בהן הופעלו בחלק ניכר מהמדינות הליברליות מנגנונים חברתיים שריסנו לפחות חלק מההשפעות השליליות של השיטה הקפיטליסטית. לגרסתם מנגנונים אלה הם התרופה היחידה למכאובי השיטה ושכל פתרון אחר פירושו אבדן מוחלט של היעילות הכלכלית ושל החירות האישית. הבעיה היא, כאמור, שישנה סתירה בסיסית ופרקטית בין העקרונות המכוננים לבין הפתרונות הללו. בפועל אנו למדים מההיסטוריה שפתרונות שכאלה הונהגו בשני מצבים:

  • בעקבות משברים קשים (ראה המשבר של 1929 שבימים שקדמו לו היו הפערים החברתיים והכלכליים בתוך מדינות המערב דומים לאלה שקיימים כיום - המשבר הוא שהניע מהלכי תיקון דוגמת הניו דיל של רוזוולט).
  • עקב קיומו של איום חיצוני דוגמת האיום הקומוניסטי שבמידה רבה הכריח את בעלי ההון באירופה וארה"ב להגיע לפשרות עם נציגי מעמד העובדים ולייצר את מדינת הרווחה שריככה במידה רבה את עוולות השיטה. מרגע שאיום זה הוסר החלו להישחק כל המנגנונים החברתיים שהגנו על העובדים והפערים חזרו לצמוח לאותן רמות שהיו ערב המשבר של 1929. לא יהיה זה מופרך להניח שהפערים הללו יובילו למשבר כלכלי-חברתי דומה בהיקפו לזה שהיה אז.

כפי שניתן לראות, הכשלים והאיומים נובעים במידה רבה מבעיות שנוצרות בין העקרונות הבסיסים של השיטה המבוססים על מרכזיותו וחירותו של האני - לבין הצרכים של האנחנו. ניתן אולי לומר שכשלים אלה טבועים עמוק ביסודות המחשבתיים של השיטה בה אנו חיים. לפני שנדבר על התשובות לאיומים ולכשלים יש מקום להעיף מבט חטוף לשורשים המחשבתיים של כשלים אלה.

 

ג.       היכן נמצא האני?

בהסתכלות פילוסופית רחבה יותר ניתן אם כן לאפיין את השיטה הליברלית כפרדיגמה השולטת על החשיבה האנושית במאות האחרונות שכולנו שבויים בה. היא מביאה את כל הניסיונות להצמיח גישה חלופית להיתפס כבלתי אפשריים או בלתי מתאימים לטבע ולעובדות. כזכור, פרדיגמה פירושה מערכת חשיבה כוללת הכורכת בחובה אמונות תיאורית  ו"עובדות" התומכות אלו באלו. יחד עם זאת הפרדיגמה הליברלית-קפיטליסטית הזו סובלת בבסיסה מכמה בעיות לוגיות בלתי פתורות ברמת הקונפליקט שבין הפרט לכלל, בין העובדה לתיאוריה ובין הרצון החופשי לבין המוסר. אנסה באופן תמציתי ביותר לפרוס חלק מהבעיות המחשבתיות הכרוכות בכך. אין זה ניתוח סדור לחלוטין ובוודאי שאינו מקיף ומעמיק. הוא יותר ניסיון להאיר באופן מבזקי אמירות שבד"כ עולות תוך כדי דיון אודות ההתפתחויות החברתיות שהן עיקרו של חיבור זה. באופן הצגה זה יש בוודאי משום חטא כלפי הוגים רבים שחשיבתם משתקפת בדברים אלה מבלי שיוזכרו[2] - אני מתנצל על כך מראש.

 

1.      מה אנחנו יודעים?

החשיבה המודרנית הקלאסית ניסתה לבסס ידע ודאי על בסיס עובדות אמפיריות מוצקות. כיום אנו מבינים שניסיון זה הוא חסר תוחלת שכן כל עובדה אמפירית מבוססת על אין סוף הנחות רקע בדבר כלי מדידה, תנאי הניסוי וכו. זאת מעבר לקושי לייצר תיאוריה כללית על בסיס איסוף פרטי מידע קטנים. המסקנה העולה מכך היא שמה שמוגדר כידע הוא בסופו של יום תוצר של שיח חברתי וגיבוש הסכמות שנעשה במוסדות שקיבלו לגיטימציה חברתית לכך (מדעיים). טיבו של הידע נקבע יותר על בסיס טיבו של השיח החברתי (חופשי, פתוח, ניתן לביקורת, ללא דעות קדומות וכו) ולא על משהו מעבר לכך. יוצא מכך שכבר כאן - בעת יצירת בסיס הידע שלנו על העולם - משמעותה של הקהילה בה מתקיים השיח אינו פחות מזה של הפרט היוצר לכאורה את הידע, או מגלה אותו. [3]

 

2.      מה אנחנו רוצים?

באופן דומה ניתן לומר שההנחה הכמעט מובנת מאליה לפיה לכל פרט רצונות ושאיפות ייחודיים ואוטונומיים לחלוטין ושמיצויים הוא היעד העליון של חברה אנושית באשר היא - מצויה גם היא בסימן שאלה. שכן הפרט המגבש את רצונותיו עושה זאת תמיד במסגרת שיח שהוא לכאורה פנימי, אך מתרחש תמיד בשפה שהיא תוצר של החברה בה הוא חי ומתכתב עם נורמות ומוסכמות הרווחות בתוך הקהילה בה הוא חי, או זו שבתוכה הוא גדל והתחנך. במילים אחרות - גם רצונותיו של האדם הם תוצאה של שיח מודע או לא מודע שלו עם סביבתו. לפי כך - אדם הרוצה להבין את עצמו ואת רצונותיו ושאיפותיו עדיף שיעשה זאת תוך מודעות לעובדה זו ותוך קיום של שיח זה באופן אמיתי וגלוי עם אלה הסובבים אותו.

יש המרחיקים לכת ואומרים שהאדם מגיע למיצוי הווייתו אך ורק תוך שיח שכזה עם זולת משמעותי הנמצא לידו או עם קבוצה אינטימית בתוכה הוא חי. ברוח דברים אלה דומה שאין בכך הפרזה...[4]

 

3.      מה ניתן להסיק ממה שאנחנו נוהגים לעשות -  

רבים נוטים להסיט הצידה את כל ההתדיינות אודות השיח החברתי ולגבש את עמדותיהם החברתיות על פי האופן בו הם מפרשים או מבינים את התנהגות של מרבית האנשים שסביבם. לדבריהם, בפועל - אחרי כל הדיבורים היפים, האדם דואג קודם כל לעצמו, הוא תחרותי מטיבו ותחרות מניעה אותו לתפקוד יעיל ומוצלח יותר. יותר מכך - בהמשך לאותה רוח הם טוענים שתחרות והתנהגות אינטרסנטית אישית (שלא לומר אנוכית או חמדנית) מביאות לפיתוח והתנהלות כלכלית יעילה ברמה החברתית. עד כאן אמירות תצפיתיות התנהגויות - אך מכאן מסיקים אותם אנשים שהתנהגות אנושית שכזו היא גם ראויה מוסרית. המעבר הזה חוטא באחד הכשלים הנפוצים בחשיבה האנושית - הכשל הנטורליסטי - בו מנסים  לגזור ממה שאנשים נוהגים לעשות למה שראוי שהם יעשו. כלומר - גם אם נכונה התצפית שכך נוהגים אנשים וגם אם נובעת ממנה יעילות כלכלית מסוימת - עדין אי אפשר להסיק שכך ראוי להתנהג.[5]

 

4.      טבענו כבני אדם

באופן דומה לאותו ענין עולה בהקשר לדיון החברתי סוגית טבע האדם. רבים נוטים לטעון שטבע האדם האנוכי והאינדיבידואלי בבסיסו אינו מאפשר את קיומן של מערכות המבוססות על עקרונות שיתופיים/חברתיים יותר. האינטואיציה הבסיסית של רובנו אכן תומכת באופן זה או אחר בנקודת מוצא זו. (יש אמנם כאלה המקבלים את נקודת המוצא אך טוענים לשיקולים מוסריים המנסים לכאורה לחרוג מתוך טבע זה.) לטענתי כבר בנקודת המוצא ישנה בעייתיות לא קטנה. כאן אני חורג ממנהגי ומזכיר שם אחד והוא זה של יובל נוח הררי שבספרו "קיצור תולדות האנושות" מציג באופן מאיר עיניים תיאור לפיו המין האנושי צמח והתפתח לאורך מיליוני שנים דווקא בקהילות קטנות ושיתופיות מאד בהן מושג האני האינדיבידואלי כלל לא היה קיים ולא יכול היה להתקיים. בקבוצות הללו  לאדם כפרט לא הייתה כמעט אפשרות קיום כלשהי מחוץ לקהילה הקטנה בתוכה הוא נולד וגדל וכל התפיסה העצמית של האדם הייתה לאורך אותן מיליוני שנים במונחים של "אנחנו". לגרסתו, רק בעקבות ההתפתחות החקלאית, שהולידה את חלוקת העבודה למקצועות, את הערים הגדולות והמדינות החלה להיווצר לאט ובהדרגה תפיסת ה"אני". תפיסה זו קיבלה זכות קיום פרקטית רק עם התפתחות המסחר, המטבע ולאחר מכן יצירת חשבונות הבנק, תכניות הביטוח וכו'. אלו אפשרו לאדם כפרט לחיות בכל מקום - במנותק לחלוטין מהקהילה בה הוא  גדל ולהעצמת תפיסת ה"אני" שנדמית היום ל"טבעית" ושאין בלתה. ניתוח מעין זה מעורר תהיות משמעותיות לגבי "טבע האדם" ומעורר מחשבה שאולי דווקא אותה ראייה אינדיבידואליסטית היא זו שחורגת מפן משמעותי של טבע האדם כפי שהתפתח ונוצר לאורך מרבית שנות קיומו ככזה. אם אלו פני הדברים יתכן וההיסטוריה תזמן לנו אנטי-תזה חזקה שתתחבר דווקא אל אותו יסוד חברתי הטבוע בתרבות האנושית משחר ימיה.[6]

 

כאמור, אין בכוונת חיבור זה להעמיק יותר בבעיות הללו - על כל אחת מהן ניתן בוודאי לכתוב ספרים שלמים ולא להגיע למלוא עומקם של הדברים, אך דומה שבעיות פילוסופיות אלה מהוות עדות נוספת לכשלים ולבעיות של השיטה בתוכה אנו  חיים. הן מלמדות על כך שקיומו של ה"אני" שהוא לב ליבה של החשיבה הליברלית כרוך במידה רבה מאד בהקשרים החברתיים בתוכם הוא מתקיים. שנאמר - אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי - מה אני?

 

על השאלה לאן הולכים מכאן ננסה לענות בחלק השני של רשימה זו שיפורסם כאן בהמשך.



[1] ראה את רצף הכתבות שהתפרסמו ב"דה מרקר" בנושאים הנוגעים בכך ואת ניתוחיו של תומס פיקטי אודות דמוקרטיה, אי שוויון, ריכוזיות ואוליגרכיה בספרו "קפיטל במאה ה- 21".

[2] בהקשר לכך - חובה עלי להזכיר את מורי פרופ מרסלו דסקל ואת רוברטו אונגר וספרו "ידע ופוליטיקה" וכן את הגותו של תומס קון אודות ההיסטוריה של המהפכות המדעיות.

[3] כאן ניתן להזכיר מעבר לתומס קון  גם את פול פיירבנד, אנרי פואנקרה ועוד רבים אחרים.

[4] כאן המקום להזכיר בראש ובראשונה את מרטין בובר ואת כל הגישה האקזיסטנציאליסטית – החל מסארטר, קאמי וכל ממשיכיהם.

[5] זאת בהתבסס בעיקר על דיוויד יום וג.א. מור.

[6] כאן שורה כמובן רוחם של הגל ומרקס וכל ממשיכי דרכם – אם כי ייתכן שלא בהקשר אליו הם  התכוונו

מחבר
נכתב בתאריך
7/11/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו