עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זכויות הפרט, הזכויות החברתיות ומה שביניהם


דברים שנאמרו בכנס לזכר אמרי רון
  
לפני שנים הקימה שולמית אלוני ז"ל, מי שעזבה אז את מפא"י, מפלגה בשם "רצ - התנועה לזכויות האזרח". סיסמתה עליה חזרה בכל מקום הייתה: "איש, אישה וילד". לאחר שנים, כאשר מפ"ם (זוכרים?) הצטרפה ל"רצ" ו"שינוי" והוקמה "מרצ", היה יאיר צבן הולך אחרי שולה ומשלים את הסיסמה: "איש, אישה, ילד וחברה". הסיפור הנחמד והפיקנטי מתקשר לדיון המתמשך על היחסים שבין זכויות הפרט לזכויות החברתיות, על המתח שביניהם ועל המשותף להם.
  
האדם הוא יצור חברתי
  
בתחילתו של הדיון נכון לחזור על האמת הפשוטה ,הידועה לכל, עד שלעיתים אנו מדלגים עליה ומתעלמים ממנה. העובדה שהאדם הוא יצור חברתי ואין לנו קיום ללא חברה. קיומנו הבסיסי והראשוני, התפתחותנו ומיצוי יכולותינו מותנים בהיותנו חלק מחברה. ידועים המקרים של "ילדי הקופים" או "ילדי הזאבים", ילדים שלא גדלו בחברת בני אדם. ילדים שלא התפתחו לדרגת "בני אנוש" וברוב המקרים הם לא שרדו גם לאחר שנמצאו ונאספו. מי שלא זכו לגדול בשנותיהם הראשונות בחברת בני אנוש, לא היו מסוגלים לגשר על החוסר ולא שרדו. מעבר לניסיונות החריגים הללו, תפיסתנו את עצמנו כבני אנוש, מושתתת על קשרי הגומלין של הפרט, כל אחד מאיתנו, עם החברה בה הוא חי ואליה הוא משתייך.
ד"ר צבי לניר, בספרו "עת התבונה", מסביר כי ה"אני" אינו מתפקד כמערכת סגורה והוא זקוק לתפקודו השלם ל"אחר" משמעותי. אמירה זו היא ברוח דבריו של אפלטון, שאמר על נפש האדם:
"כדי שהנפש תוכל לפגוש את עצמה היא חייבת לפגוש נפש אחרת".
הפסיכולוג וההוגה ויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", אמר:
"משמעות ההוויה האנושית שלעולם האדם מכוון אל משהו או מישהו שמעבר לו עצמו".
  
מהיכן נובעות הזכויות
  
הדיבור על זכויות הפרט הוא כשלעצמו דיבור חברתי. מי מקנה את הזכויות ומי אמור לכבד ולשמור עליהן אם לא החברה. הכוונה לזכויות שהציבור - החברה, מכירים בהן. מה שמוסכם על השבט, הקהילה, המדינה, החברה האנושית, כזכויות שיש לכבד אותן. ההכרה החברתית בזכותו של הפרט לחיות, לפעול, ליהנות מחופש דעה ומהיכולת להשפיע על האחרים וכו'. כך גם הזכות לחינוך, להשכלה, לבריאות, לסיעוד ולקבורה נאותה בסוף החיים, כל אלה הן זכויות שהחברה אמורה להבטיח לחבריה. אמרנו "אמורה", אך אין משתמע מכך שהזכויות הללו נשמרות ומתקיימות תמיד ובכל מקום. במידה שהן מתקיימות הן זכויותיו של הפרט, של כל אחד ואחד מאיתנו, מתוקף ההכרה החברתית. מכך שהן זכויות חברתיות לא פחות מכפי שהן זכויות של הפרט. בעולם הממשי יש מתח בין הפן החברתי של הזכויות לבין הפן הפרטי שלהן, מתח אך לא ניגוד. להמחשת הדברים נביא שתי דוגמאות, מקצוות שונים של הזכויות החברתיות והפרטיות.
  
האחת - המימוש העצמי
  
לכאורה אין זכות אישית ופרטית יותר מהזכות למימוש עצמי. אך אם נדבר על זכותם של כל השותפים בחברה לממש את עצמם, זו כבר זכות חברתית. רבים אינם יודעים כי דווקא מרקס הצעיר, בכתבי שחרות, הציג את המימוש העצמי בעבודה, להבדיל מהעבודה המנכרת, כמטרתה של החברה הסוציאליסטית. "מימוש עצמי מרבי למרב השותפים בחברה". הקוטב הנגדי הוא המימוש העצמי לי עצמי, גם כאשר מימושי שלי הוא על חשבון זכותם ואפשרותם של האחרים לממש את עצמם. המימוש הזה הוא אגואיזם פשוט.
  
השנייה - השאיפות הלאומיות
  
לכאורה אין זכות חברתית וקולקטיבית יותר מהזכות לביטוי לאומי. הזכות למדינה, לטריטוריה, לשלטון, לדגל ולהמנון. אך גם לזכויות הללו פן אישי ופרטי. בהמנון שלנו - "התקווה", נאמר:
"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח עין לציון צופיה".
ההשתייכות וההזדהות עם הציבור, עם הכלל, היא אישית ופרטית ובאותו הזמן היא חברתית וקולקטיבית. זו השתייכות אישית וחברתית לציבור שיש לו תרבות, מסורת והיסטוריה משותפת. כאשר ההשתייכות לכלל אינה כזו היא עלולה להמיט אסונות כבדים, כפי שקרה במאה הקודמת להמונים שנדרסו על ידי הגל העכור של הפשיזם, או הדיכוי הטוטליטרי של הקומוניזם הסובייטי.
  
* * *
  
מהנאמר עד כאן משתמע כי זכויות הפרט אינן היפוכן של הזכויות החברתיות וכי לכל זכות חברתית יש פן אישי פרטי, כפי שכל זכות פרטית נשענת על הכרה חברתית.
  
נכתב בתאריך
24/10/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו