עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איחוד השמאל ומקומן של החולצות הכחולות
  
עדיין לא ברור לאן תוביל "הסאגה המתמשכת" של הפוליטיקה הישראלית בעקבות תוצאות הסיבוב השני של הבחירות (17.9.2019). הבחירות שהתקיימו לפני כשבועיים ועדיין לא ברור אם יידרש סיבוב שלישי. למרות שעדיין קשה לצפות מה יהיו המהלכים הבאים והאם, איך ומתי, תקום הממשלה הבאה, נכון לפעול כבר עכשיו כדי לקדם את התחדשותו של מחנה השמאל. השמאל המחבר וקושר בין עמדותיו בנושאי המדינה לעמדותיו בנושאי הכלכלה, החברה והחינוך. המחנה הפועל ליישום הקשר שבין עמדותיו החברתיות והכלכליות, לבין עמדותיו בנושאי מדינה וביטחון.
  
עם הפנים לעתיד
  
התחדשותו ואיחודו של מחנה השמאל (מה שהייתה תנועת העבודה על כל גווניה) נחוצים כדי להבטיח את עתידנו המשותף בארץ הזו. עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה סולידארית המושתתת על עקרונות הסוציאל דמוקרטיה. העקרונות שעל פי כל הסקרים והניתוחים יש להם תמיכה רחבה בציבור, אך ייצוגם הפוליטי הצטמצם בבחירות האחרונות לאחד עשר מנדטים בלבד. המנדטים של "העבודה - גשר" ושל "הרשימה הדמוקרטית". ל"כחול לבן" תפקיד חשוב בניסיון להקים ממשלה חלופית, אך הם אינם מציגים עמדות ברורות של שמאל מדיני וחברתי. מנגד כולנו צופים בהתחזקותם והתגברותם של הימין הקיצוני ובני בריתו בחוגי היהדות היותר קיצוניים. מול אלה חשוב לבסס ולחזק את מחנה השמאל כאלטרנטיבה נכונה לעתידה של המדינה. אלטרנטיבה מול הימין הקיצוני, המיעוט שמחנה הימין כולו פועל ומתנהל כבני ערובה שלו. על רקע תהליכי ההקצנה הולך ומתפתח הלך רוח מסוכן של ייאוש, ויש מי שכבר מדברים על "תחילת הספירה לאחור של המפעל הציוני". הלך רוח שיש לעשות ככל יכולתנו כדי שלא יהיה נחלת רבים ושלא יהיה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. מול אלה ואלה יש להציב באופן ברור ועקבי את דרכו של השמאל. "השמאל" ולא "השמאלנות" שההבדל ביניהם הוא כהבדל בין הלאומיות המבורכת, לבין "הלאומנות" המסוכנת, שהביאה אסונות כבדים על האנושות.
  
עלינו לקדם את איחוד השמאל כצעד ראשון במסע ארוך, מסע שיהיה מהלך נגדי לייאוש ולכניעה. מהלך שגם אם יארך, הוא הסיכוי לשינוי כיוון. שינוי כיוון למען עתידה של מדינת ישראל כחברה סולידארית מבפנים, החיה בהסדרים מוסכמים עם שכניה. הסדרים שעם הזמן עשויים להתפתח להסכמי שלום. זו אמורה להיות מהותו של המהלך האסטרטגי ארוך הטווח, להבדיל מהמהלכים הטקטיים לטווח המיידי.
  
העשייה החינוכית
  
כאשר מדברים על העתיד אנו פונים בהכרח גם, ואולי בעיקר, למעשה החינוכי. אנו פונים לחינוך ביודענו את מגבלותיו ואת מידת הזהירות המחייבת את כל מי שמתכוון לחינוך ולא לשטיפת מוח. עלינו לעשות זאת בידיעה שכל אדם צעיר אמור לגבש את ערכיו שלו ואל לנו לנסות "לשתול" את ערכינו במוחם של בנינו, בנותינו, או חניכינו. עלינו לחנך מתוך כבוד לזולת ומתוך הבנה כי מה שלא ייבחר ויאומץ על ידי כל אחת ואחד מחניכנו לא תהיה לו משמעות בהתנהלותם כאנשים בוגרים. אחד המכשירים היותר נכונים לחיפושים, לתהייה ולגיבוש ערכיהם של הצעירים הן תנועות הנוער. הן מתאימות למשימה זו כאשר מדריכיהן מודעים למגבלות וכאשר הם מכבדים את בחירתם של חניכיהם. תנועות הנוער מתאימות לעשות זאת כל עוד המדריכים הצעירים ומי שמדריכים ומובילים אותם מאמינים ומזדהים עם אותם הערכים וחיים על פיהם. כאן מתגלה הדוגמה האישית ככלי חינוכי מרכזי. ברוח זו על התנועה הקיבוצית ועל גורמי השמאל כולם לראות את תנועות הנוער הכחולות כשותפות וכמובילות את העשייה החינוכית ברוחן ובדרכן. כל אחת מהן על ייחודה שלה וכולן בייחד כמקור לצמיחה מחודשת של השמאל הישראלי. אנו חיים בעולם שלא יכולה להתקיים בו כפיה רוחנית לאורך זמן. עולם בו הפלורליזם הוא עובדה קיימת בכל המערכות, במדינה, בתנועה הקיבוצית ובכל קיבוץ. יחד עם זאת, על כל הנהגה ועל הנהגת התנועה הקיבוצית בכלל זה, מוטלת החובה להציג עמדה ערכית וחינוכית ברורה. עמדה שבין השאר היא מעדיפה את תנועות החולצה הכחולה כמי שיפעלו ויחנכו במקומותינו.
  
נכתב בתאריך
10/10/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו