עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אסור להתייאש

חבר קרוב ומוערך אמר לי כי לתחושתו "החלה הספירה לאחור של מדינת ישראל". לנבואתו הקודרת הצטרפה תוכנית הטלוויזיה של רינו צרור, שראיתי לאחרונה. רינו מתאר בתוכניתו את ההתרחשויות שאנו חווים היום במדינה, על רקע המאורעות ההיסטוריים שהביאו לחורבן הבית הראשון ולחורבן הבית השני, לפני יותר מאלפיים שנה. אינני יכול להתווכח עם תחושות ואיני מתעלם מהסיכונים, אך אני יודע בוודאות שאסור לנו להיכנע לתחושות מסוג זה. הלך רוח כזה, אם יהיה נחלת רבים, עלול להיות נבואה שתגשים את עצמה. איש מאיתנו אינו יודע לחזות בוודאות את העתיד וההיסטוריה אף פעם אינה חוזרת על עצמה באותו האופן. הדבר הנכון שאנו יכולים וחייבים לעשות, מתוך אחריות לעצמנו, לילדינו ולמפעל הציוני כולו, הוא להיאבק על האמת שלנו. להיאבק ולעשות ככל יכולתנו כדי שדרכנו תתקבל ותהיה הדרך הראשית עליה ינועו המדינה והחברה הישראלית.
  
נאמנות למחנה
  
ברשימה שפרסמתי כאן לאחרונה, תחת הכותרת: "ואף על פי כן", ציינתי את מה שכולנו ראינו, את העובדה שבבחירות האחרונות לא היה מעבר מנדטים מ"גוש הימין" למה שכונה "גוש המרכז – שמאל". ידידי קלמן גייר, איש הסקרים, תיקן אותי ודיווח לי על סקר שנערך לאחר הבחירות. על פי אותו הסקר התברר שבבחירות האחרונות עברו כתשעה אחוזים ממצביעי הליכוד, בבחירות הקודמות, ל"כחול לבן". גוש הימין שמר על כוחו היות והדמוגרפיה עובדת לטובתו. הוא שמר על כוחו בזכות המצביעים החדשים. הוא שמר על גודלו היחסי, אך הקצין את עמדותיו, כפי שבא לביטוי בהרכבו הפנימי.
  
תופעה נוספת, שאנו מיודעים לה כבר זמן רב, היא מה שנכון היה לכנות ה"נאמנות למחנה". העובדה שרבים אינם מצביעים על פי עמדותיהם בשאלות השונות של המציאות הפוליטית. הם מצביעים מתוך נאמנות למחנה שהם משויכים אליו. נאמנות למחנה שהם חשים שהוא ביתם, גם אם אינם שלמים תמיד עם העמדות והמגמות המובלות על ידי ראשיו. לגבי רבים מדובר במחנה שנולדו אליו, הבית, החברים והרחוב. ההוכחה היותר בולטת לתופעה הוא הפער בין הרוב התומך, על פי הסקרים, בפתרון של היפרדות מהפלסטינים וכינונן של שתי מדינות, מול הרוב המצביע בפועל למפלגות הימין ולדתיים. למען ההצגה השלמה של הדברים נכון לומר שהתופעה הזו קיימת, באופן דומה, גם בין המצביעים למפלגות השמאל. גם איש כמוני לא פרש מהמחנה כאשר מנהיגיו הובילו אותו בדרכים מדיניות וחברתיות שהיו שגויות להבנתי. שוב ושוב מתברר שהמעברים בתוך "המחנה" אפשריים וקלים לאין שיעור מחציית "הרוביקון" שבין המחנות.
  
החלופות לשינוי
  
מצירוף הדברים עד כאן, מתבקשת המסקנה שבטווח המיידי ישנם רק שני תסריטים שעשויים לשנות את המאזן בין הגושים:
האחד - אירוע (אסון) קיצוני נוסח מלחמת יום כיפור ב-1973. דבר שאיש אינו מייחל לו, וגם אז היו דרושות ארבע שנים נוספות, מאותה המלחמה ועד למהפך הפוליטי.
השני - שינוי משמעותי בדפוסי ההצבעה וההשתתפות של המיעוטים החיים איתנו. אם אנשי המיעוטים ישתתפו בבחירות באחוזים דומים להשתתפות כלל הציבור, ישתנה המאזן שבין הגושים.
(במובן זה המשמעויות והמסקנות אינן שונות מכפי שכתבתי במאמר ההוא).
  
ל"כחול לבן" היה הישג מרשים בבחירות אך חשוב לזכור שהתמיכה בכחול לבן לא הייתה התפקדות למפלגה החדשה. יותר מהכל זו הייתה הצבעה של "רק לא ביבי". עדיין מוקדם לקבוע האם וכיצד תצליח הרשימה החדשה לתפקד כאופוזיציה שיש לה סיכוי להגיע בשלב כלשהו לשלטון. על רקע ההבנות הללו ומתוך רצון לחולל שינוי, נכון יהיה לאחד את מחנה השמאל כולו ולהציג באופן ברור ונועז את דרכנו. נחוץ מאמץ הסברתי וחינוכי לאורך כל הדרך, מהיום ועד לבחירות הבאות ולאחריהן, בידיעה שאין קיצורי דרך ואין תועלת במניפולציות הסברתיות. הדיבור על "המרכז" לא יחולל את השינוי, כפי שלמדנו שוב בבחירות האחרונות. במציאות הפוליטית בישראל של היום כל מי שאינו תומך בביבי מתויג כשמאל, גם אם הוא חוזר ומציג את עצמו כמרכז. זו המציאות מולה עלינו להתמודד ואותה עלינו לשנות.
  
נכתב בתאריך
30/5/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו