עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זיכרון עמום

הבחירות לכנסת הסתיימו. רוב חברי הקיבוצים שהשתייכו בעבר לקיבוץ הארצי הצביעו בעד כחול-לבן. המפלגות המסורתיות בהן תמכנו בעבר, מפ"ם, ויורשתה מרצ, ולעיתים גם העבודה, זכו להרבה פחות מנדטים. הליכוד או מפלגות ימניות או בעלות אידאולוגיה דתית כמעט ולא זכו לתומכים בקרב המצביעים המתגוררים או חברים בקיבוצים של הקיבוץ הארצי של פעם.
  
בשנות החמישים, שישים ושבעים של המאה הקודמת, ימי הבחירות היו ימים של תסיסה רעיונית. התכנסויות, ויכוחים, הרצאות של מנהיגים תנועתיים, ביקורי בית בשכונות קרובות ורחוקות, ניסיון לשכנע בצדקת הדרך בה אנו מאמינים. האוויר היה לוהט, האמונה בצדקת דרכנו הייתה חזקה, המנהיגות התנועתית דאגה לפיקוח מלמעלה, רוב החברים הצביעו על פי ההנחיות התנועתיות בהתאם לתורת הקולקטיביות הרעיונית התנועתית, שהייתה מקובלת על רוב רובם של החברים. והאמונה הלוהטת סיפקה לחברים משמעות ותחושת תקווה שהן כול כך חיוניות לכול אדם באשר הוא אדם. עיקרה של תורת הקולקטיביות הרעיונית נשען על ההנחה שהמנהיגות התנועתית יודעת את הדרך הנכונה ולכן זכותה וחובתה להנחות את ציבור חברי הקיבוצים כיצד לנהוג וכיצד להצביע. וזאת לאחר שמתקיימים דיונים מונחים בקיבוצים, על החברים מוטלת החובה לאשר את מה שהיה מכונה אז "דבר התנועה". נכון, היו מדי פעם גם חברים יוצאי דופן שסירבו לקבל עליהם את ההנחיות התנועתיות והצביעו בניגוד לעמדת התנועה או המפלגה. אבל אלה היו מעטים ולעיתים גם שילמו על עמדתם תשלום לא קל. 
  
אבל חובה לומר שבימים ההם ימי בבחירות היו ימי התלהבות, ימי עשייה ומעורבות אישית, ימים בהם האמונה בצדקת הדרך שלנו באו לידי ביטוי מעשי. חברי הקיבוץ ראו את עצמם כחלק מקולקטיב הלוחם על עמדותיו הרעיוניות שעיקרן בא לידי ביטוי בסיסמה שהתנוססה מעל העיתון שלנו "על המשמר" שבאה לידי ביטוי במילים: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים" אין ספק שגם למציאות החברתית שאפיוניה באו לידי ביטוי בקולקטיביות רעיונית היו פגמים. חופש הביטוי של הפרט לעיתים נפגע, המנהיגות כפתה את רצונותיה והענישה לעיתים את מי שלא הלך בתלם, והיו כאלה שנאלצו לפעול למען הרעיון המפלגתי מבלי שהאמינו בו אמונת אמת.
  
אלא שתוצאות הבחירות לכנסת שהסתיימו בימים אלה, לא סימנו אלטרנטיבה טובה יותר, אולי להפך. אדישות, מעורבות מעטה בניסיון להשפיע על דעת הקהל, השקפת עולם חסרת צבע ברור, מציאות אנושית העונה לאמירה: רק לא ביבי ואפילו אם המפלגה שתזכה תהיה "כחול-לבן" בעלת הזהות הבלתי ברורה כאשר חלק מהאנשים המנהיגים אותה מוגדרים כבעלי השקפה ימנית מובהקת (בוגי יעלון, יועז הנדל, צבי האוזר) ואחרים.
  
את האמונה בסוציאליזם שפירושו המעשי הוא קיום שוויון ערך האדם והעמים, בציונות שאינה כובשת ומדכאת עם אחר ודוגלת בחלוקת הארץ כפתרון לסכסוך המדמם, תוך טיפוח האמונה בשיתוף פעולה בין אזרחי המדינה יהודים וערבים, החלפנו באמירות מטושטשות דמות מבית מדרשה של מפלגת כחול-לבן. הדגש האידאולוגי שאפיין את התקופה בה התנהלנו על פי העיקרון של הקולקטיביות הרעיונית התחלף באדישות עייפה שעיקרה "אני לעצמי כאן ועכשיו". רבים מאתנו הפכו למשועבדים למסגרות והרגלים שאינם מונעים על ידי אמונה ורעיונות מוסכמים. החיים הרעיוניים שלנו התייבשו הפכו לעבר מדולדל, מזכרת חיוורת למה שהיינו פעם ואיננו עוד.
  
האם עדיין יש סיכוי להתחדשות הרוח במפרשי הספינה שלנו? ספק גדול. האנרגיות האמוניות שלנו התדלדלו, הייחוד הערכי שלנו הולך ונעלם, הגשמי תופס כול חלקה טובה כמו בקרב רוב מוחלט של האזרחים החיים במדינת ישראל.
  
נראה שהדרך הארוכה המצפה לנו עד שנצליח להגיע מחדש לשלטון במדינת ישראל, עוברת דרך הקמת מפלגה משותפת יהודית-ערבית המורכבת ממפלגות השמאל, מרצ והעבודה יחד עם אזרחים ערבים המכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי. אזרחיה של מדינת ישראל שאינם יהודים יהיו זכאים בזכות ולא בחסד, לשוויון זכויות מלא בכול תחומי החיים. האם הקמת כוח משולב מסוג זה אפשרי? האם רוב חברי הקיבוצים הרואים את עצמם שייכים לשמאל ירצו להיות חלק ממנו? שאלה טובה. והתשובה?
  
אבישי גרוסמן
14.3.2019
נכתב בתאריך
23/4/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו