עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גול עצמי
  
"הקיבוצים מאבדים את הקרקעות", "הקיבוצים ספגו מכה קשה", זועקות הכותרות בעקבות הדיווח על פסק הדין של בית המשפט העליון. פסק הדין שדחה לאחרונה את עתירתם של הקיבוצים בית אלפא וחפציבה. מי שקרא את הדברים מעבר לכותרת, הבין שלא כצעקתה. העתירה ופסק הדין של העליון לא עסקו כלל בזכויות הקיבוצים (וההתיישבות בכללה) כחוכרים בקרקע. העותרים ביקשו זכויות יתרות בגין השתתפותם במימון רכישת הקרקעות, בימים של תחילת ההתיישבות. בית המשפט העליון דחה את בקשתם לזכויות יתרות. בשנים ההן, שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, חסרו לקק"ל ולמוסדות הישוב משאבים לרכישת קרקעות והם פנו לקבוצות ההתיישבות שהמתינו לעליה על הקרקע והודיעו שמי שיסייע במימון רכישת הקרקעות יזכה לקדימות בתור לעליה על הקרקע. קיבוצים רבים וביניהם גם קיבוצי (עין השופט) הצליחו לגייס כספים מהקהילות מהן הם באו, או ממקורות אחרים. הכספים ניתנו למוסדות המיישבים ואלה רכשו את הקרקעות והעמידו אותן לרשות הישובים, כ"חוכרים" ולא כ"בעלים". במשך השנים ובמיוחד לאחר תום הקרבות של מלחמת השחרור, נוספו למאגר הקרקעות הלאומי השטחים של הישובים הערביים שננטשו. על בסיס הקרקעות הללו נוצרו "המשבצות החקלאיות" של הישובים , חלקן על האדמות שנרכשו מלכתחילה וחלקן על האדמות שנוספו לאחר הקמת המדינה. על כל אלה חתמו הקיבוצים והמושבים חוזי חכירה חדשים. חוזים לדורות, או חוזים זמניים, המתחדשים מדי כמה שנים. רובם של המתיישבים האמינו אז כי הקרקע אמורה להיות בבעלות הלאום והם לא ראו כל פגם בהיותם חוכרים של הקרקעות ולא בעליהן. כך נוצרה המציאות בה רק כ-7% של הקרקעות בישראל הן בבעלות פרטית, רובן של ערבים ומיעוטן של המתיישבים במושבות הראשונות. כל שאר הקרקעות, כ-93% מהקרקעות, הן "אדמות הלאום" (בבעלות המדינה או הקק"ל).
  
זכויות החקלאים בקרקע
  
בכל העולם החקלאים מחזיקים ביותר אדמות מכפי שנחוץ לתושבי הערים. אדמות המשמשות לגידולים חקלאיים המאפשרים על פי רוב פרנסה דחוקה. ברובן של הארצות המפותחות משתתפת המדינה, בדרך כזו או אחרת, בעלויות הייצור החקלאי או בסבסוד התוצרת החקלאית. זאת כדי להבטיח שהחקלאים לא ינטשו את האדמות וימשיכו לעבדן ולשמרן. בישראל נהנים החקלאים מחוזה חכירה הולם (כפי שהוזכר למעלה) המושתת על מה שהוגדר כ"משבצת קרקעית אחודה". הכוונה ליחידת הקרקע שאמורה לאפשר לחקלאים לבנות עליה את ביתם, את מבני הציבור החיוניים, את מבני המשק, לעבד את רובה ולהצמיח עליה גידולים חקלאיים. הסדר נכון המתאים לקיומם של ישובים מודרניים. לצערנו, דווקא אנחנו, אנשי ההתיישבות, פועלים מזה זמן רב באופן המחליש את אחיזתנו במשבצת הקרקעית. מה שלא הצליחה לעשות "הקשת המזרחית" אנו מביאים על עצמנו במו ידינו. אחיזתנו במשבצת האחודה אינה מבחינה בין השימושים השונים. זכותנו בדונם המעובד האחרון שווה לזכותנו בדונם שעליו בנינו את ביתנו. הדבר היה נכון לגבי ההתיישבות כולה, עד שהחלו פה ושם מהלכים להמרת קרקעות חקלאיות לנדל"ן, לכל המרבה במחיר. ישוב מודרני אינו יכול להתקיים על חקלאות בלבד והיה נכון וחשוב לפתח פרנסות מגוונות נוספות - תעשייה, מלאכה, הייטק ואחרות. אך מכאן ועד לסחר בקרקעות ולהפקת רווחים ממסחר בקרקעות המרחק רב. נכון להיום רבים מהקיבוצים החלו לקדם מהלכים ל"שיוך דירות", כדי לאפשר הורשה לבניהם. זאת למרות הידיעה ששיוך הדירות, בכל אחת מהחלופות, מחייב לפצל את המשבצת האחודה. לפצל ולחתום על חוזה חכירה נפרד עבור השטחים המיועדים למגורים. פיצול המחייב לרכוש את הזכויות בשטחים המיועדים לדירות המגורים בעלויות גבוהות מאוד. מעבר לעלות הכספית, עבור מה שכבר בידינו ויש לנו זכויות מלאות לבנות עליו את בתינו, הוויתור על עקרון המשבצת הכוללת ("האחודה") עלול להחליש את אחיזתנו בשאר שטחי המשבצת הקרקעית. פיצול המשבצת עלול להחליש את אחיזתנו בקרקעות הרבה יותר מפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון.
  
* * *
 
לאחרונה החליטו כמה קיבוצים שהיו בדרך לשיוך דירות לעצור ולשקול שוב את מהלכיהם. באותם קיבוצים מצאו שאפשר לממש זכויות הורשה גם בדרכים אחרות. האם אלו הסנוניות המבשרות את בוא האביב? האם מתחיל תהליך של התפכחות? ימים יגידו...
  
נכתב בתאריך
14/3/2019



הרשמה לניוזלטר שלנו