עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התבוננות פנימה והחוצה

בימים אלה סיימתי לקרוא את ספרה של נעמי קליין, יהודייה ממוצא קנדי, סופרת בעלת השקפות הומניסטיות בעלות גוון פרוגרסיבי מובהק. בתחילתו של אחד הפרקים בספרה המרשים "לא, זה לא מספיק" מצאתי ציטוט של הסופר האורגוואי אדוארדו גלאנו. וכך כותב הסופר:
"היא על קו האופק... אני צועד שני צעדים, היא מתרחקת שני צעדים. אני פוסע עשרה צעדים והאופק רץ עשרה צעדים לפניי. לא משנה כלל כמה אלך, לעולם לא אגיע אליה. אז מה הטעם באוטופיה? זה הטעם: היא טובה להליכה."
  
ולנו אבדה האוטופיה. גם לגבי דמותה הרצויה של מדינת ישראל ובעיקר לגבי דמותו הרצויה של הקיבוץ. מה שנשאר היא פרקטיקה פרגמטיקה, סידורים, בונוסים נחשקים וחיקוי של הנורמות הקפיטליסטיות השוללות את הרעיון של שוויון ערך האדם, העמים והעבודה.
  
בעבר הצטיינה החברה הישראלית ובעיקר החברה הקיבוצית בהליכה לקראת הגשמה של רעיון חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, שאמורה להוות על פי חזונו של דוד בן גוריון אור לגויים. הלכנו בדרך ארוכה, נכשלנו לא אחת אבל המשכנו ללכת ולחפש את הנתיב המאפשר להגשים את החזון מבלי שהפרט וצרכיו הייחודיים ייפגעו.
  
המסע המשותף נקטע, ישבנו לנוח על הדרך הסלולה של התפיסה הקפיטליסטית הדוגלת בסיסמה "כול אחד בעצמו ולעצמו", דרך המעדיפה את החזק והעשיר על פני הצודק והאנושי. הדרך אל הניסיון להגשמת חזון אוטופי שונה ואחר כבר לא נמשכת לאורך.
  
חזון אוטופי שהופך לאות מתה מתייבש ונופל כפי שמיים עומדים תקופה ארוכה מתמלאים בירוקת מעופשת ואינם ראויים לשתייה.
  
מדינה המזניחה את המאבק על צדק חברתי בתוכה, כמו קיבוץ שאינו מאוורר את חזונו, אינם ברי קיום לאורך זמן.
  
המשך המציאות הקיימת יוליך אותנו לכך שהייחוד ייעלם ואתו גם יכולת הקיום הייחודית. אם לא ננסה לגבש מחדש חזון משותף בעל תכנים הומניסטיים שוויוניים, ספק רב אם יש לחזון הציוני והקיבוצי סיכוי לצלוח את הקשיים בדרך אל העתיד. התנחלות המאסיבית בגדה המערבית מקשה עד בלתי מאפשרת את הסיכוי להגיע לפתרון הקונפליקט בין ישראל לפלסטינים והעמקת השיטה הדיפרנציאלית ברוב מכריע של הקיבוצים מסכנת את המשך קיומו של הקיבוץ כחברה בה מתגשם רעיון ייחודי הנשען על שוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה. אני מאמין שאלה גם אלה הם רעיונות עתידיים הנתפסים על ידי רבים מאתנו כמיושנים וחסרי תוחלת. בעברנו ידענו להיאבק על רעיונות שהאמנו שהם צודקים וראויים להיאבק על הגשמתם. בימים אלה נשמעים רק קולות חלשים שהולכים ונעלמים ברעש תנופת ההתנחלויות וקצב השיוכים והבונוסים המחולקים לחברים בקיבוצים בעלי יכולת כלכלית.
  
הפכנו לאנשים עייפים שלא מנסים אפילו להיות מפלסי נתיבים חדשים ומקוריים. עד כדי כך אנחנו עייפים שאיננו מעיזים להגיד לעצמנו את האמת על מצבנו. היה סיכוי להגשים את הציונות בדרך של פשרה והבנה כמו שהיה סיכוי לבנות כאן חברה קיבוצית ייחודית וצודקת. שתי האפשרויות הללו כנראה הוחמצו והתוצאות לא יאחרו לבוא. עצוב. נורא עצוב. 
  
נכתב בתאריך
9/12/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו