עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תמונה במורד הגבעה

מבטי חלף על פניו ונזכרתי. בשנים ההן בהן היינו שנינו במרכז העשייה החברתית נפגשנו לא מעט ולעיתים קרובות גם שיתפנו פעולה. אני פעלתי במסגרת מרכז ההדרכה של גבעת חביבה והוא במסגרת התנועה האחות, התק"ם. איש נמרץ היה עוזי, בן הקיבוץ השכן. הערכתי את יכולתו, את כישוריו וחיבבתי את אישיותו. השנים חלפו, כמעט ולא נפגשנו אבל ההערכה והחיבה ההדדית נשארו כשהיו. יום אחד כאילו באקראי ראיתי אותו יושב ומצפה לשיעור שיתחיל במסגרת בית הספר לגמלאים של המועצה האזורית שלנו. ייתכן שהוא לא ראה אותי, עינינו לא נפגשו ואני גם לא ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו. מבטי חלף כאילו באקראי ולא התעכב על פניו שהיו מוכרות לי היטב.
  
הלכתי לדרכי ולמחרת קראתי בעיתון שהוא הלך לעולמו. האם היה חולה? ואולי נפטר כתוצאה מתאונה? אני יודע שגם כאשר אדע את הפרטים לא יהיה לדבר כול חשיבות. אזכור רק את השתמטותי מלגשת אליו ולשוחח שיחה חברית כפי שהיינו עושים בעברנו המשותף. והרי שנינו שייכים לדור השני, הדור שניסה לשנות את הקיבוצים ולהפוך אותם לליברלים יותר, נוקשים פחות ונכשל. התנופה הייתה חזקה מדי, הרצון להיות "כמו כולם" היה עוצמתי מדי והקיבוץ איבד את ייחודו הערכי והפך לעוד מקום על מפת הארץ.
  
האירוע המקרי הזה עורר בי מחדש את השאלה מהי הסיבה ליצירת תופעה של עיניים פתוחות לרווחה שלכאורה אינן רואות ואינו מכירות?
  
האם רק אי הרצון הסתמי לכאורה שלא לפגוש במבטו של האדם שאתו אתה נמצא ביחסי קרבה או לחילופין ביחסי עוינות שנוצרו בעברכם המשותף? ואולי הסיבה היא מבוכה פנימית שהצטלבות מבטים יכולה לעורר בתוכנו? ואולי תופעת "עיני הזכוכית" הרואות ואינן נראות לכאורה, משרתת את הרצון שלא להיכנס לשיחה בנושאים הנראים לאדם משעממים וחסרי חשיבות או כואבים ורגישים הנובעים מהיכרותם ארוכת השנים של הרואה לכאורה והמתחזה שאינו רואה?
  
הקושי הגדל הנוצר מתופעה זאת נעוץ בעובדה שהאדם הבלתי נראה לכאורה רואה מרגיש וגם מפרש את משמעות מבטי הרואה שלכאורה אינו רואה אותו כלל וכלל. תופעת "עיני הזכוכית" גורמת לכך שהמרחק בין הרואה המתחזה למי שאינו רואה לבין הנראה המתחזה שאינו שם לב מתעלם מקיומו גדל וצובר תאוצה, ואתו גם העוינות והריחוק בין השניים שלעיתים סיבתה כבר התכהתה אבל מנגינתה הפנימית הרעילה ממשיכה להתנגן בעולמם הפנימי של השניים.
  
שטף החיים ממשיך כאילו כרגיל אבל תחושת הזרות בין השניים הולכת ומעמיקה. האם ניתן לחזור מעיני הזכוכית הרואות ולכאורה אינן נראות, אל מבטי היכרות המחזקות את תחושת הידידות הנובטת מחדש מעל ומעבר לעוינות הנובעת ממערכת יחסים מורכבת ולעיתים קשה ששררה בעבר? הצד המעז לקפוץ ראשון מעל למשוכת העוינות הוא זה שיוצר את המציאות החדשה ישנה, הרצויה לשניהם.
  
נפש האדם היא ישות שלא ניתנת לפיצוח מלא. ניתן לשער, להעריך לקוות אבל המציאות הפנימית היא חלקלקה, מלאת כיוונים סותרים, היא מהווה תערובת של יצרים, תקוות ואכזבות, רצון למשהו שחלקן לא בהירות אפילו לאדם עצמו. העיסה הנפשית הפנימית בה שרוי האדם מקשה מאוד על נקיטת עמדות בדרך לפתרון קונפליקטים בין אישיים במטרה לשפר מערכות בין אישיות שהשתבשו במהלך השנים.
  
האם אני באופן אישי מסוגל להיות המעז לקפוץ ראשון מעל משוכה שלעיתים קרובות היא בלתי נראית ולעיתים אפילו בלתי מפוענחת? שאלה טובה והתשובה לה מתקשה לבקוע.
  
אז מדוע לא ניגשתי לעוזי כדי להגיד לו שלום ולשוחח אתו על נושאים המעניינים את שנינו? בדיעבד הייתה זאת החמצה שלא ניתנת להסבר הגיוני וכמובן גם לא לתיקון.
  
נכתב בתאריך
27/11/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו