עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ניסיון להבין

מהי הסיבה לתופעה שעם שיש לו מדינת לאום משלו פועל כאילו שאין ברצונו להמשיך ולקיים מדינה ריבונית משלו? אני מתכוון לעם היהודי שבאמצעות ממשלתו הנבחרת מוליך את עצמו אל סוף דרכו העצמאית. והרי ברור על פניו שהמשך הכיבוש של הגדה המערבית והתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, יביא את מדינת ישראל להמשך סכסוך מתמשך עם כול העולם המוסלמי שיזכה לתמיכה גורפת של מרבית המדינות העצמאיות הקיימות בעולם. התוצאה האפשרית היא אימוץ הפתרון של מדינה אחת בעלת רוב ערבי מוצק. ואז החלום הציוני יגיע אל סופו העצוב.
  
מה שמחזק את תחושתי זאת היא העובדה שממשלת ישראל בוחרת לקיים מערכות יחסים קרובות עם ממשלות אירופיות בעלות גוון אנטי דמוקרטי מובהק ונשענת באופן מוחלט על נשיא אמריקאי בעל תפיסות חברתיות גזעניות הממצות את התפיסות הקפיטליסטיות באופן מלא.
  
גם הפיצול הפנימי המאפיין את החברה הישראלית, מה שמכונה בשפה "צבעונית", המאבק בין השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית לא תורם וזאת על דרך ההמעטה ליציבות החברה הישראלית המתעצבת כאן כבר שבעים שנה.
  
הסיבה העיקרית להתנהגות בלתי רציונאלית המאפיינת את מדינת ישראל נעוצה בעובדה שאנחנו מדינה פוסט טראומתית המורכבת מארבעה גורמי טראומות שחברו להן יחדיו.
  
הטראומה הראשונה המשפיעה עד היום היא הטראומה שנגרמה על ידי השואה. מאות האלפים שהגיעו למדינת ישראל אחרי שחוו את השואה באירופה הביאו אתם בעולמם הפנימי את חוויות השואה שלעיתים קרובות הפכו לפוסט טראומטיות. לעיתים קרובות נפש האדם אינה יכולה לספוג לאורך שנים את חווית הפחד הקיומי המתמשך. הפצע המוסתר לעיתים קרובות באמצעות התנהגות נורמטיבית לכאורה יכול לבוא לידי ביטוי בחרדות קיומיות, ברצון לנקום "באויבי העם". וכן גם בתופעות בעלות אופי פסיכיאטרי קיצוני. המחקרים מצביעים על העובדה שמציאות פוסט טראומטית משפחתית עוברת לעיתים קרובות גם לדור והשני ולעיתים אפילו לדור השלישי. ניצולי השואה הסוחבים את הפגיעות הנפשיות בתוכם מעצבים לעיתים קרובות מבנה משפחתי המושפע מעברם בשואה שלעיתים קרובות לא סיפרו עליו דבר לבניהם. ויש שהתנהגותם של ההורים מעבירה את הטראומה שנוצרה כתוצאה מעברם, בשואה אל בניהם.
  
הטראומה השנייה שהשפיעה רבות על עיצוב החברה הישראלית נוצרה במלחמת השחרור. אחוז אחד מהאוכלוסייה שחיה בשנות במלחמה בארץ ישראל נהרג במהלך המלחמה. הסכנה הקיומית הקיפה את כול תושבי הארץ שחוו את השכול ואת הסכנה הממשית לחיים תוך חרדות לאובדן הסיכוי להמשיך ולקיים כאן את הרעיון הציוני. על פי כול העדויות רבים מבין הנופלים במלחמה נמנו אל מה שהיה מכונה "טובי הנוער" כלומר כישרונות מבטיחים בתחומים שונים ומגוונים. הורי הנופלים נשאו את כאב השכול בליבם. גם החברים שלחמו שכם אחד עם הנופלים וחוו את חווית הקרבות יחד אתם, הושפעו מהעובדה שרבים מחבריהם לא שוו משדות הקרב. המשך החיים הלכאורה נורמליים במציאות שנוצרה לאחר מלחמת השחרור, היווה מעמסה נפשית שרבים התקשו לעמוד בה. היטיב לתאר מציאות מורכבת זאת הסופר יורם קניוק שרבים מספריו עוסקים בשאלות אתן נאלצו להתמודד החיילים הצעירים שחזרו משדות הקרב.
  
הטראומה השלישית המעצבת גם היא את המציאות הישראלית נובעת מהעלייה ההמונית שהתרחשה בראשית שנות החמישים של המאה העשרים. קהילות שלימות בעיקר מארצות המזרח נעקרו ממקומן והגיעו בהמוניהן לארץ ישראל. ההכנה לעלייה לארץ הייתה מינימלית והעקירה פגעה פגיעה גדולה בשורשים שהעמיקו במשך מאות ואלפי שנים בארצות בהן חיו היהודים תוך פיתוח מערכות יחסים עם בני העם שהיווה את הרוב. נכון, היו כמיהות לציון בבחינת בשנה הבאה בירושלים, אבל כאשר הגיע שעת המימוש תוך כדי מפגש בעייתי עם תושבי הארץ שקדמו להם, הקושי הנפשי להסתגל למציאות החדשה על כול מורכבותה, יצר תופעות טראומטיות שהיו פועל יוצא של העקירה הפתאומית והצורך להסתגל למציאות מורכבת וחדשה. תופעת הזרות שהולידה גם רגשי קיפוח עזים שחלקם היו מוצדקים, יצרו את הטראומה שהדור השני של בני עדות המזרח נותן להם עד היום ביטוי. האנשים שנאלצו לעקור מארצותיהם ומשכניהם פגשו כאן את הערבים כאויב המאיים על קיומם ואת התרבות הערבית עליה ובתוכה התחנכו, כנחותה ושראוי להינזר ממנה. השפה והתרבות הערבית עליה ובתוכה חיו במשך דורות רבים נחשבה כאן כשפת האויב שראוי להינזר ממנה. הבושה וההתעלמות הקשו מאוד על העולים מארצות במזרח להרגיש בארץ ישראל כשווים בין שווים.
הטראומה הרביעית נולדת חדשות לבקרים כתוצאה מהמלחמות החוזרות על עצמן כל מספר שנים. כול דור לוחמים משלם את המחיר גם באמצעות יצירת פוסט טראומות המתיישבות בעולמם הפנימי של חיילים לא מעטים.
  
מסתבר שבמקרים רבים נפש האדם, בכול גיל ובכול תקופה, מתקשה לתפקד כפי שהייתה לפני שחווה הלוחם את חוויות הקרב. במהלך השנים מתרבים פגועי הנפש כתוצאה מחוויות המלחמות החוזרות ונשנות, כאשר חלק מהם נשארים בלתי מוגדרים ומתפקדים כאילו כרגיל.
  
המפגש בין ארבעת הסיבות לטראומות המאפיין את החברה הישראלית: השואה, מלחמת השחרור, העלייה ההמונית מארצות המזרח והמלחמות המתמשכות, יוצר חברה בעלת סימנים מובהקים של פוסט טראומה קולקטיבית המתקשה להתנהל על פי היגיון בריא המבוסס על בוחן מציאות ריאלי. הפסיכיאטריה מלמדת אותנו שהטיפול בתופעות אנושיות שהן פועל יוצא מפוסט טראומה בהם לקה האדם הן קשות ביותר לטיפול. אחרי הכול נפש האדם היא ישות חמקמקה וייחודית לכול אדם באשר הוא. על אחת כמה וכמה קשים לפיצוח ולטיפול קשיים הנובעים ממפגש בין אוכלוסיות שונות שחוו כול אחת באופן ייחודי טראומות אישיות שהפכו במהלך השנים לטראומות קולקטיביות הייחודיות להן.
  
מדינת ישראל מהווה דוגמה למפגש בין אוכלוסיות שונות שכול אחת מהן חוותה טראומה ייחודית המייחדת אותה.
  
האם ניתן עדיין להציל אותנו מעצמנו? האם התוצאה של המפגש האובדני בין קבוצות הלוקות בפוסט טראומה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, לא יהרוס אותנו מבפנים? שאלה קשה. והתשובה?
  

נכתב בתאריך
3/10/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו