עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרוב והצדק
  
אתה לא מבין לאן נושבת הרוח? שאל אותי ידידי כאשר אנחנו עומדים על המדרכה בדרך לארוחת ערב. הקיבוצים הופכים לדיפרנציאליים וגם בקיבוצים שנשארו שיתופיים כבר נשמעים קולות של חברים הרוצים לעבור להתנהלות בסגנון הזה. נשארו עוד כשלושים קיבוצים שיתופיים וגם הם אמורים בקרוב לעבור להתנהלות המודרנית. זהו תהליך הכרחי שבקרוב יושלם.
  
מה שעולה מדברייך השבתי לחברי שהדעה של הרוב היא בהכרח צודקת. לדעתך רוב החברים קורא נכון את הרצונות הגלויים והנסתרים ועלינו לקבל עובדה זאת כהנחיה להתנהלות ראויה. האם לא כן?
  
כן בהחלט. השיב לי בן שיחי. עלינו לדעת לקרוא את האותות הנרמזים ולעיתים גם נאמרים בגלוי על ידי החברים החיים במסגרת הקיבוץ השיתופי. .לדעתי, המשיך וקבע חברי, יש להפוך את הסמוי לגלוי ולהפוך גם את החברים החיים בימינו אלה בקיבוצים שיתופיים, לשותפים חלקיים במסגרת הקיבוצים המתחדשים.
מכאן שלדעתך, שאלתי את בן שיחי, הרוב הסמוי הוא האמור לקבוע ויש להיענות לרצונותיו. הלא כן? ומה בקשר להשקפת עולם, לערכים מכוננים, לצדק חברתי ולאומי, האם אין לכול אלה מקום במאבק על דמותה של חברה במסגרתה חיי האדם? שאלתי והתמלאתי בתחושה עמוקה של מי שמשתמש במילים שעברו מהעולם, נשחקו והפכו לריקות מתוכן.
  
רצון רוב החברים הסמוי והגלוי הוא שאמור לקבוע, טען חברי נחרצות, ואסור ליצור במוחם של החברים ערפל באמצעות שימוש במילים ובמושגים שיש בהם ממד של אמונה מקודשת, כאלה שספק אם יש בהן תוכן ממשי גם בימינו אלה.
  
אתה מודע לעובדה, שאלתי את חברי שהקיבוץ הדיפרנציאלי הוא בבחינת שעטנז. קצת מזה, השיתופי, והרבה מההפך ממנו, הדיפרנציאלי. יצור כלאיים כזה לא יכול לשרוד לאורך שנים. סופנו להתגלגל להיות ישוב רגיל ללא כול ייחוד. האם גם אתה מודע לאפשרות זאת והאם לדעתך זאת היא התפתחות רצויה?
  
אני מודע היטב לאפשרות זאת, השיב לי ידידי, והיא אינה מפחידה אותי כלל וכלל. אנחנו מתגלגלים לאן שהרצון הקולקטיבי שלנו מוליך אותנו וכך כנראה היא דרך העולם הנורמלית
  
ניסיתי למצוא לעצמי עוגן טיעוני והחלטתי לעבור לזירת דיון אחרת הקשורה לכאורה לזאת הקיבוצית. הרוב במדינת ישראל, קבעתי, הוא בעל השקפות ימניות שלדעתי הן גם אובדניות. האם עובדה זאת אמורה לשתק את רצוננו להיאבק על האמת שלנו הקובעת שיש לקיים כאן מדינה בעלת רוב יהודי המתנהלת בדרך דמוקרטית? האם גם בנושא זה הרוב הוא הקובע ועלינו לקבל את הדין על כול משמעויותיו?
  
ההשוואה היא לא במקומה, השיב לי ידידי. הרי יש לנו עמדות אידאולוגיות, הקשורות לתפיסתנו הציונית והחברתית. פועל יוצא מכך הוא שעלינו להיאבק בכול דרך אפשרית כדי לאפשר להשקפות אלה להתממש בפועל. היותנו מיעוט בחברה הישראלית אינו מהווה סיבה מוצדקת להרפות ממאבקנו על דמותה העתידית.
החברה הקיבוצית והחברה הישראלית משיקות האחת לרעותה, סיכמתי לעצמי את השיחה שבינינו. בשתי המסגרות קיים מאבק ערכי על דמות רצויה של החברה בה אנחנו חיים. בעוד במישור הארצי רבים מחברי הקיבוצים משוכנעים שיש לקחת חלק במאבק על הגשמת הרעיונות בהם הם מאמינים, הרי רבים מקרב חברי הקיבוצים אינם מאמינים בצורך להיאבק על העקרונות המכוננים של הקיבוץ. רבים זורמים אל "הכמו כולם" המוליך אל הגשמת העיקרון הקפיטליסטי הקובע "שכול אחד בעצמו ולעצמו". תהליך הגשמת עיקרון זה נעשה באיטיות אבל בעקביות. האם ניתן לשנות את כיוון הזרימה? האם באמת אנחנו רוצים לפעול בכיוון שונה? האם הראוי הוא גם הרצוי? חשוב להבין שיכולת השפעת התנועה הקיבוצית על דמותה המתעצבת של החברה הישראלית נעוץ בהגשמת עקרונותיה הלכה למעשה. כוונתי לשמירה על העיקרון של שוויון ערך האדם באמצעות שמירה על שוויון ערך העבודה וקיום בפועל של ערבות הדדית ברמה גבוהה ביותר. נראה לי שככול שאנחנו נוטשים את הניסיון לקיים בפועל את העקרונות עליהם מושתתת החברה הקיבוצית, כך קטנה יכולת השפעתנו על החברה הישראלית הסובבת אותנו. רק דוגמא אישית ונכונות לשלם באופן אישי את מחיר מימוש העקרונות בהם אנחנו מאמינים, יכולים אולי, להשפיע במשהו על דמותה המתעצבת של החברה הישראלית הנעה במהירות לעבר משטר פשיסטי אובדני.
  
אבישי גרוסמן
15.9.2018
נכתב בתאריך
16/9/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו