עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השאלה והתשובה

האם אנחנו רוצים להיות קבוצת אינטרס או זרם רעיוני? זאת השאלה העומדת בפנינו. בעבר ראתה את עצמה התנועה הקיבוצית כזרם רעיוני הקשור לעולם רוחני שמעבר לקיבוץ ולמדינה. הייתה הסכמה גורפת שהשקפת העולם מחייבת תרגום בהתנהגות הקיבוצית היומיומית של החברים. מכאן שהמסגרת הקיבוצית והחבר הבודד ראו את עצמם כמחויבים לרעיון ולדרך ביצועו.
  
האם נשאר משהו מהתכוונות זאת גם בימינו אלה? ספק גדול. את מקום הרעיון בעולמם של החברים תפס האינטרס הפרטי. הבונוס האישי הרבה יותר חשוב מאשר הניסיון לעצב דמות חברה צודקת יותר. הקוד החדש אותו סיגלנו לעצמנו אין ביכולתו לגייס אנרגיות פנימיות כדי להשפיע בעזרתן על דמות החברה הישראלית. הפכנו לצל חיוור של מה שהיינו בעבר. התנועה הקיבוצית קיבלה עליה מרצון את המוסכמות של החברה הסובבת, החברה בעלת האפיונים הקפיטליסטיים, ומכאן עולה השאלה מהי המטרה אותה אנחנו רוצים להשיג. וכאשר המטרה אינה ברורה לחברים וגם להנהגת התנועה, נשאלת השאלה האם ניתן לשנות או יותר מדויק האם אנחנו רוצים לשנות את הקוד הפנימי הקיים בימים אלה ברבים מהקיבוצים המתמצא במשפט "כול אחד בעצמו ולעצמו". לדעתי אם מוסכמה זאת לא תשתנה לא יעזרו לנו הפצת ספרים קיבוציים ולא דיבור על חינוך וקואופרציה. מילים תלושות מאמונה וחזון הופכות חיש מהר למילים ריקות. חשוב לציין שמחלוקות קשות מפרידות בין חלקים שונים של התנועה הקיבוצית. ואני מתכוון ליחס להתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. חשוב לזכור ולהבין שהתנועה הקיבוצית מורכבת משלוש תנועות שהיו עצמאיות בעבר ולכול אחת מהן הייתה מסורת ייחודית ודרך רעיונית משלה. שרידי ההבדלים עדיין מתנגנים בעולמם של חברי התנועות השונות, מציאות שמקשה עוד יותר על גיבוש הסכמות תנועתיות בנושאים שונים. רבים מאזרחי ישראל ובתוכם גם חברי קיבוצים מרגישים את פעמי השינוי הגדול. הרעיון הציוני ואתו גם הרעיון הקיבוצי נעים במהירות אל סוף דרכם. אולי זאת הייתה גזירה מראש או שהבאנו אותה על עצמנו. השאלה הזאת מעניינת אולי היסטוריונים אבל מעט מעוד את מרבית חברי הקיבוצים. כולנו קוראים עיתונים, מתבוננים בטלוויזיה, ומרגישים שאין בידנו לעשות מעשים שימנעו את מיצוי התהליך האובדני מבחינה לאומית בתוכו אנחנו מצויים כקולקטיב וכפרטים.
  
התכוונות פנימית אינה משתנה בהינף אחד. ובלי השינוי הזה אין סיכוי שהתנועה הקיבוצית תחזור מחדש אל קידמת הבמה הלאומית. המפתח לשינוי, אם אכן קיים כזה, מצוי בדוגמא אשית של מנהיגות מקומית וארצית, חיזוק תחושות הסולידריות בין החברים ואמון בהנהגות המקומיות, חיזוק מגמות פנימיות המוליכות ליותר שותפות ופחות "כול אחד בעצמו ולעצמו".
  
נגזר עלינו להתחיל בצעדים קטנים, מדודים. טיפוח תרבות מקומית לצד קליטת מבקשי מקלט. יותר ניהול משתף לצד קליטת חיילים בודדים. תמיכה בגופים הפועלים למען שמירת צלם האנוש של החברה הישראלית לצד הקלות משמעותיות בקליטת חברים חדשים לקיבוצים שלנו.
  
עיצוב מחדש של שיטות חינוך ייחודיות שתוצאתן יורגשו גם בסביבה בה אנחנו חיים.
  
חיוני להמשך קיומנו כקיבוצים הוא לחזור ולשוחח על הקשר בין ערכים למטרות. הבהרת הקשר בין שני המרכיבים הללו הוא חשוב ביותר.
  
ניסיון לעצב במשותף דרך פוליטית בהנחה ואפילו בידיעה שהפתרונות בהם האמנו בעבר, ספק אם הם ישימים במציאות שנוצרה.
  
כול אלה הם צעדים קטנים בדרך ארוכה של שינוי תודעה והתכוונות. לכאורה על התנועה הקיבוצית לנוע "אחורה" כאשר למעשה היא חוזרת לנוע קדימה, אל הייחוד ואל הייעוד.
  
האם עדיין נותר בידנו מספיק זמן ואנרגיה כדי להביא לשינוי מגמה שיאפשר לנו להשפיע על התהליכים העוברים על החברה הישראלית? ספק גדול. ובכול זאת שווה לנסות.
  

נכתב בתאריך
24/6/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו