עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שערי עזה כבדו שבעתיים
  

לפני יותר מעשר שנים כתבתי מאמר תחת הכותרת "כבדו מאוד שערי עזה". במאמר ההוא התייחסתי לקשיים של תושבי ויישובי עוטף עזה, אל מול סבבי האלימות החוזרים ונשנים. הצטערתי במאמר ההוא על קוצר הראיה ועל אי נכונותה של ממשלת ישראל, באותם הימים, לקבל את הצעת החמאס להפסקת אש. ממשלת ישראל סירבה בתקווה שהם (החמאס) על סף שבירה. מאז עבר כאמור יותר מעשור והם עדיין לא "נשברו" וספק אם יישברו הפעם או בעתיד הקרוב. השיטות וכלי הנשק השתנו מדי פעם ולאחרונה נמצאו להם "עפיפוני התבערה", כ"שועליו של שמשון" בזמנם, כאמצעי לחימה יעיל שקשה להתגונן בפניו. שוב עמסו אנשי הישובים הסמוכים את שערי עזה שהלכו וכבדו מאז. שוב אנו כשמשון, לאחר שעקרו את עיניו, מכים באפלה וממאנים לנסות את הדרך האחרת. במהלך השנים הראינו לחמאס את נחת זרוענו בשורה של מבצעים: "גשם ראשון" ב-2005, "גשמי קיץ" ב-2006, "עופרת יצוקה" ב-2008, "צוק איתן"
ב-2014, באין ספור מפגשים לאורך הגבול ו"חיסולים ממוקדים", והם עדין לא נשברו.
  
זכות השיבה ושנאת האחר
  
אסור להשלים עם פגיעה באזרחי ישראל בכל צורה ובכל דרך. חובה לשמור על ביטחון התושבים והישובים ואסור להשלים עם טרור מכל סוג שהוא, כולל העפיפונים. ראוי לציין את האיפוק והסובלנות שמגלים כוחותינו בסיבוב האחרון (בינתיים) ואת הניסיון למזער ולהנמיך ככל האפשר את הלהבות משני צידי הגבול. אך גם כך אי אפשר להמשיך זמן רב. שם נהרגים אנשים, חלקם נערים צעירים ואצלנו נשרפים השדות. עמל רב עולה בלהבות והרקטות והפצמ"רים (פצצות המרגמה) נוחתות בישובים ומסכנות את אנשינו וילדינו. מול המציאות הבלתי אפשרית חובה עלינו לחפש ולנסות את כל הדרכים כדי לשנותה. אל לנו להסתפק במה שיכולים ותורמים כוחות הביטחון, ועלינו למצוא את הדרך להידברות עם האויב. כן, הידברות עם האויב. סיומן של כל המלחמות ראשיתם בהידברות עם האויב, לעיתים אויב מר ואכזר. לא רק אלינו מתאכזר החמאס, יותר מכל הוא מתאכזר אל בני עמו, מי שהוא אמור להנהיג ולדאוג לרווחתם. הוא מונע מבני עמו את הסיוע הדרוש להם כל כך, הוא שודד את כספי הסיוע ומשתמש בהם למטרותיו המלחמתיות חסרות הסיכוי. הוא מרחיק את בני עמו מהאפשרות לנהל חיים סבירים, פחות או יותר. ככל שהדבר מצער, החמאס הוא השלטון שם וכפי הנראה הוא אינו עומד להתחלף בקרוב. שלטון החמאס מצליח לחזק ולהעצים את התמיכה בו כאשר הוא פורט על היצרים היותר אפלים של שנאת האחר ועל התקווה חסרת השחר לממש את "זכות השיבה". כל זאת מבלי לקדם את הצרכים האמיתיים של עמם. את ההצלחה הזו אי אפשר לקחת מהנהגת החמאס, את הצלחתם להפוך את הקשיים בהם חיים תושבי הרצועה, הקשיים שהם אחראים להם יותר מכל, לזעם הולך וגובר של ההמונים כלפי מדינת ישראל. כלפי "האויב הציוני".
  
הזירה המדינית
  
לאחר הכל ולמרות הכל, אסור לנו להשלים עם המצב ומחובתנו לחפש כל סדק בחומת האטימות של הנהגת החמאס. עלינו להוריד את להבות המצוקה והייאוש של תושבי הרצועה. מול האטימות של הנהגתם עלינו לגלות רוחב לב ולמצוא דרכים יצירתיות להעברת האספקה, להסרת המצור וליצירת שביב של תקווה בלבבות. ואולי התקווה הזו תביא יום אחד להחלפת השלטון שם, הלוואי(!). את זה לא נשיג במבצעים צבאיים, מתוחכמים, "כירורגיים" וזהירים ככל שיהיו. מה שלא הצלחנו עד היום בזירה הצבאית, חובה עלינו לנסות ולא להרפות בזירה המדינית. לחפש את השותפים, לתאם ולפעול עם מצרים, ירדן, סעודיה, ארה"ב, וכל מי שאפשר, כדי לנסות לגרום לתזוזה. אסור להסתפק באמירה החוזרת על עצמה של ממשלות ישראל כי "אין לנו פרטנר". נכון, לא נמצא לנו עד היום פרטנר כלבבנו, אך מחובתנו להמשיך לחפשו ולעשות הכל כדי שיימצא ואולי ייווצר, אם וכאשר יבשילו התנאים המתאימים להיווצרותו. בינתיים נכון להידבר עם האויב, עם החמאס, כדי לנסות להשיג רגיעה והסדרים שאפשר יהיה לחיות איתם משני צידי הגבול. הסדרים שאולי אולי יהיו מבוא להסכם שלום בעתיד כלשהו. מהניסיון המתמשך שלנו למדנו שאין גדר ואין מכשול צבאי שבכוחם להביא לרגיעה, ולו רק להפסקת לחימה לזמן אורך.
  
נכתב בתאריך
27/6/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו