עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חידוש כאילו
 
בשבועיים האחרונים התפרסמו שני מאמרים העוסקים בדרכה המדינית של מפלגת העבודה והשמאל הישראלי כולו. איתן כבל יצא בעיתון "הארץ" כנגד מה שהוא מכנה "הפרדיגמה הכושלת של אוסלו". לדעתו מנהיגי השמאל שגו בהאמינם "שניתן להגיע במזרח התיכון להסכמי שלום נוסח אירופה, עם גבולות פתוחים, ושניתן לרסן את אירגוני הטרור באמצעות מנגנוני הביטחון". כבל מציע "להיפרד מחזון שתי המדינות" ו"לוותר על החזיונות לחתימת הסכמי שלום על מדשאות הבית הלבן, ולהתפכח מרעיון אוסלו". אורי הייטנר (מרום גולן) מברך על הדברים המרעננים והחדשניים, לדעתו, של כבל והוא כותב ב"זמן הירוק": "הטרגדיה של השמאל הציוני בעשורים האחרונים היא אובדן היצירתיות והדמיון ודבקות דתית משיחית בתוכנית מדינית שנוסתה וכשלה, באסטרטגיה שאבד עליה הכלח, ללא בחינה עצמית מחודשת". לאחר כל המילים הגבוהות והתיאור הקשה את השמאל, נשאלת השאלה מה כן? מה נכון לעשות היום כדי להתקדם, בהנחה שהזמן לא בהכרח פועל לטובתנו, כפי שאומר בצדק כבל. יותר מכך, כבל מזהיר אותנו מהמשך הקיפאון המדיני. הוא כותב: "התמורות המתחוללות בשני העשורים האחרונים, הן בהיבט הדמוגרפי בגדה המערבית והן בהיבט הגיאו-פוליטי במזרח התיכון, מקרבות אותנו לנקודה מסוכנת, שממנה ואילך תשתנה דמותה של ישראל לדורות הבאים". בהערכה זו אין כל חידוש.
  
חזרה לפשרה הטריטוריאלית
  
בשם החדשנות חוזר אורי הייטנר לנוסחה של "פשרה טריטוריאלית וגבולות בני הגנה". נוסחה שמעולם לא ננטשה אך משמעותה הטריטוריאלית השתנתה בהכרח במהלך השנים. יגאל אלון שיצא זמן קצר לאחר ששת הימים עם "תוכנית אלון", דיבר על נסיגה מרובה של הגדה המערבית, תוך שמירה על בקעת הירדן ומאחזים על גב ההר, כגבולות בני הגנה. אין היום ויכוח אמיתי, בכל המחנות, לגבי שמירת גושי ההתיישבות הגדולים תחת שלטון ישראלי, וסביר שגם אלון היה מסכים, אילו היה אתנו, שהמשמעות של גבולות בני הגנה השתנתה מאוד מאז סוף שנות השישים של המאה הקודמת. היא השתנתה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של כלי הנשק והשינויים הפוליטיים שעברו על כולנו. צריך לזכור שהדיבור על גבולות בני הגנה התייחס בזמנו לאיום של הצבאות ערביים הסדירים והממוכנים, ולא לטרור ולמאבקים הפנים לאומיים, כפי שאנחנו מכירים אותם היום. איתן כבל מציע לבצע מיד את הפשרה הטריטוריאלית על בסיס גושי ההתיישבות הגדולים, באופן חד צדדי, ולהחליט על הקפאה מוחלטת של ההתיישבות והבניה בכל האזורים שמחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים. אני מסכים עם איתן אבל עדיין חסרים שני מרכיבים חיוניים לתכניתו: האחד - הסכמת ממשלת ישראל השבויה בידי מפלגות הימין היותר קיצוניות. (זאת למרות שהרוב בציבור הישראלי רוצה להתנתק מהפלסטינים). השני – חסרה אמירה כלשהי לגבי ההתנהלות של הפלסטינים, ברובה של הגדה המערבית שתישאר בידם. בסופו של דבר זה לא חשוב אם יקראו להם מדינה או כל שם אחר, ללא זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים, שוויון אזרחי והתנהלות דמוקרטית עצמאית, נשארות רק שתי חלופות: מדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד. שתיהן חלופות שאני מקווה שלא תהיה להן תמיכה בשמאל וברובו של הציבור הישראלי.
  
אמנות האפשרי
  
אחרי הכל לא מצאתי חדשנות אמיתית בדברי שני החברים המכובדים. אני מאמין שכולנו נסכים על כך שעלינו לדבוק בעקרונות המעצבים את דרכו של השמאל, תוך גילויי גמישות מרבית בדרכי הביצוע. לזה קוראים אמנות האפשרי. העקרונות עליהם חשוב לשמור הם: היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, הבטחת קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, היפרדות מרובו של העם הפלסטיני והכרה בזכות ההגדרה העצמית שלו, חתירה לשלום ולפיתוח אזורי משותף - אם וכאשר יבשילו התנאים לכך. אין טעם ואין סיבה לקוות שהפלסטינים יוותרו על חלום השיבה שלהם. העם היהודי שמר את חלום השיבה במשך יותר מאלפיים שנה, אך הציונות המגשימה, בהנהגת תנועת העבודה, הייתה מוכנה להתפשר כאשר קיבלה את תוכנית החלוקה, במתכונתה היותר קשה. הדיון על אופייה של ההתארגנות הפורמאלית והחוקית, בעקבות ההיפרדות, עדיין מוקדם ואינו מקדם אותנו לשום מקום. נכון יהיה לנהל אותו עם מדינות האזור וגם עם מי שהיום הם האויב. התשובה לשאלה האם תהיינה בעתיד שתי מדינות שכנות בין הירדן לים, או שתהיה זו פדרציה אזורית של מדינות שיש ביניהן קשרים כאלה או אחרים, אינה עושה את ההבדל ואסור שהיא תמנע אותנו מלעשות כל מאמץ להידברות עם כל מי שאפשר, כולל מי שהוא אויב מר היום.
 
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
6/6/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו