עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מקץ ארבעים שנה
  
ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר כדי להשיל מעליהם את כבלי העבדות ולהשתחרר מהעבדות שבלב. ארבעים שנה כדי להתגבר על הגעגועים ל"סיר הבשר" ההוא ולהפנות את מבטם אל עבר העתיד. ארבעים שנה חלפו מאז המהפך הפוליטי שהתחולל במדינת ישראל (ב-1977). ארבעים שנה והגיע הזמן לשאול "מה השתנה?" אין מתאים יותר מחג הפסח כדי לשאול מה נשתנה. גם לאחר ארבעים שנה מותר לחזור ולהלקות את עצמנו על השגיאות ועל מחדלי העבר. חשוב לעשות זאת כדי להימנע מטעויות דומות בעתיד. חשוב לא פחות לבדוק באומץ ובעיניים פקוחות האם לאחר ארבעים שנה אנחנו נמצאים על הדרך הנכונה ולאן מובילה אותנו הדרך שאנו הולכים בה. לערוך "ספירת מלאי", להבין היכן אנו נמצאים ולשאול מה צופן לנו העתיד.
  
"ספירת מלאי"
כולנו התקדמנו בארבעים השנים שעברו אך למרבה הצער גם הפערים החברתיים והכלכליים גדלו והעמיקו. גדל הפער בין המיעוט שהתעשר ללא גבול לבין השכבות הרחבות של מעמד הביניים שנשחקו והרבים החיים מתחת לקוו העוני. ארבעים שנה ושרותי הבריאות הציבורית הלכו והצטמצמו, כאשר הרפואה הפרטית צמחה והאמירה. הפער בשרותי הבריאות העמיק עד שהסיכוי לחיות תלוי היום יותר מכל ביכולתם הכלכלית של הנזקקים. כך גם הפערים בסיעוד, כאשר אין ביכולתם של הנכים והזקנים לחיות בכבוד מהתקציבים הציבוריים הזעומים שעומדים לרשותם. ארבעים שנה חלפו וגדל הפער בין מי שנאלצים להסתפק בחינוך הציבורי לבין מי שיכולים להרשות לעצמם להשלים את החינוך על ידי מערכות הוראה פרטיות. גם כאן הסיכוי להצליח בלימודים ולרכוש השכלה גבוהה תלוי במידה רבה ברקע הסוציו-אקונומי של התלמידים. כולנו מכירים יוצאים מהכלל, אך הסטטיסטיקה מצביעה באופן ברור על הקשר החזק שבין מצבם הכלכלי של ההורים להצלחת ילדיהם. כך גם לגבי הדיור וכך גם לגבי מרכיבים נוספים הקובעים את איכות ורמת החיים של אזרחי ישראל.
  
הקיפאון המדיני
סמוך למהפך הפוליטי נחתם הסכם השלום עם מצריים (ב-1979) על ידי ממשלתו של מנחם בגין ולאחר שנים נחתם (ב-1994) הסכם השלום עם ממלכת ירדן, על ידי ממשלתו של רבין. באותן שנים גובש ונחתם הסכם אוסלו (ראשיתו ב-1993 והמשכו ב-1995) עם הפלסטינים. ההסכם שלווה במחלוקת קשה לגבי איכותו ואפשרות קיומו, אך הוא ההסכם היחיד עד היום שסימן את הדרך להפרדות מהעם הפלסטיני. ההסכם שהותקף וטורפד על ידי הקיצוניים משני הצדדים ובעקבותיו נרצח ראש ממשלה בישראל מידי יהודי. עברו ארבעים שנה בהן היו עליות ומורדות ביחסים הכאובים עם הפלסטינים, אך ההתקדמות להסדרים שאפשר יהיה לחיות אתם לזמן ארוך נראית היום רחוקה מתמיד.
  
אחריות לעתיד
לאחר ארבעים שנה נסדק הביטחון בעתיד. יותר ויותר ישראלים מטילים ספק בחוסן החברתי שלנו וביכולת להבטיח את המשך קיומו של המפעל הציוני. נסדק ביטחונם של מי שפעלו ופועלים מתוך אחריות לעתידה של מדינת היהודים. גובר הספק לגבי יכולתנו להבטיח את קיומה כמדינה יהודית, לחולל שינוי חברתי ולקיים את ביטחונה וביטחון אזרחיה לדורות. ממול הולך וגובר משקלם של מי שתולים את עתידה של מדינת היהודים בשוכן במרומים. "הכל בעזרת השם". במשך אלפיים שנות גלות התפללו היהודים לגאולה וחזרו ואמרו "בשנה הבאה בירושלים". אמרו ונשארו במקומות מושבם. דורות רבים דחו את ההתחדשות הלאומית ל"אחרית הימים", שמשמעותה: לא עלינו ולא בימינו. עיקרו ומהותו של המפעל הציוני הם לקיחת האחריות לגורל היהודי, הפרטי והלאומי. האחריות לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל. הגשמת מאוויי הדורות על ידי מי שבחרו לחדול להמתין לנס של אחרית הימים. הציונות המגשימה נישאה על כתפי מי שהבינו שהמשימה מוטלת עליהם, כאן ועכשיו ולא באחרית הימים. מי שהבינו שזו משימה לבני אדם, יהודים של יום יום שבחרו להיות אחראים לגורלם ולגורל עמם.
  
* * *
  
כך גם היום, יש לחדש את אחריות הציבור ונציגיו לתיקונה החברתי והכלכלי של המציאות הישראלית ויש לחפש וליזום מהלכים לקידום ההסדרים המדיניים במרחב כולו ועם הפלסטינים החיים ממערב לירדן. אלה ואלה הם הכרח קיומי עבורנו ויפה שעה אחת קודם. אסור להמתין 40 שנה נוספות כדי לחולל את השינויים שיפתחו עבורנו אופקים חדשים ויחזירו את התקווה, לנו ולבאים אחרינו.
  
נכתב בתאריך
11/4/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו