עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא להתייאש כלל
  
רשימה קצרה בעקבות דבריו של אבישי גרוסמן באתר "שווים"
  
אבישי שואל ומשיב, בפיו של ידידו הנושק לגבורות, על הדאגות הכבדות המלוות אותנו אל מול מה שקורה במדינה ובקיבוצים. ההתרחשויות והתהליכים המביאים אותו למחוזות הייאוש והאבדון. אכן יש מקום לדאגה רבה נוכח מה שמתרחש לנגד עינינו בארצנו היקרה ובקיבוצים – ב"ארץ אהבתנו". נכון אומרים אבישי וחברו כי העתיד שייך לצעירים ולעיתים נדמה שזמננו חלף. אך למרות הדאגה והקושי אסור להתייאש. נכון להיאבק כל עוד נשמה באפנו, גם כאשר ברור וידוע לנו שמה שאנו עשויים להשיג במאבקים המיידיים, יהיה חלקי ורחוק מאוד ממה שחלמנו והאמנו בו. רחוק מאותם הדברים שרצינו לממש בחיינו ואנו רואים בדאגה רבה כיצד הם הולכים ומתרחקים מאיתנו בבגרותנו (שלא לומר בזקנתנו). אסור לנו להתייאש כלל, למרות ש"הייאוש יותר נוח" (לא רק בלונדון, על פי שירה היפה של חווה אלברשטיין). נכון להמשיך להיאבק למען העתיד של ילדינו ונכדינו ולמען שלמותנו הנפשית. חשוב לזכור שההיסטוריה אינה חד-כיוונית ואינה דטרמיניסטית, כפי שנדמה לפעמים. בטווח המיידי נראה ש"כל הנחלים הולכים לאותו הים" וכאילו אין ברירה אחרת. כך נראים הדברים מעמדת התצפית המיידית, שהיא צרה וקצרה במונחים היסטוריים. כולנו יודעים שההיסטוריה האנושית לדורותיה רצופה שינויים ומהפכים. שינויים שברוב המקרים לא נצפו ולא נחזו לפני שהתרחשו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך הם תולדות העם היהודי, על שני הבתים (חיים ריבוניים) שידע, אלפיים שנות גלותו והתקומה המחודשת במאה העשרים. נכון להמשיך להיאבק למען ביטחונו וקיומו לשנים רבות של הבית השלישי, שאנו בין בוניו ומחדשיו. נכון להמשיך להיאבק למען חברת המופת שרצינו ליצור. נכון להמשיך להיאבק גם אם השינוי המיוחל יגיע רק לאחר לכתנו. כמו בסיפור היפה על האיכר שבערוב ימיו נטע עצים צעירים. כאשר נשאל מדוע הוא נוטע עצים שאת פריים לא יזכה לראות, השיב: "כפי שאבותיי ואבות אבותיי נטעו עבורי, אני נוטע עבור ילדי ונכדי וכל מי שיבוא אחרי".
נכתב בתאריך
26/2/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו