עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אנרגיות מתדלדלות
אני יודע שצריך להפגין נגד השחיתות המתרחבת במדינת ישראל. יודע אבל לא יוצא להפגנות. נכשלתי. נכשלנו.
  
הייתה זאת שעת אחר הצהריים סתווית. השמש עמדה לשקוע מעל המושב הסמוך. חברי הוותיק שגם גילו נושק לגיל הגבורות היה במצב רוח נוסטלגי, והחל לדבר כאילו הוא מדבר אל עצמו. החלטתי לתפוס את עמדת המקשיב כדי לאפשר לידידי לבטא את מה שעל ליבו באופן חופשי ומשוחרר. לאחר שניות אחדות של שתיקה המשיך חברי ואמר:
  
אני רואה שחורות. העתיד המחכה מעבר לפינה לבניי ונכדיי הוא קשה, אולי אפילו אובדני. אני מרגיש, יודע, ואיני עושה דבר כדי למנוע את הצפוי להתרחש. יש לי הנמקות, יש לי הסברים מנוסחים היטב: עייפות, בעיות בריאות, חוסר סיכוי לשנות כיוון ומגמות. אני יודע כי מה שיהיה הוא זה שיהיה. זאת גזירת גורל הנובעת מטמטום מתמשך.
  
אני משכנע את עצמי שהתהליכים החורבניים העוברים על המדינה והקיבוץ הם חזקים, סוחפים ואין ביכולתי להשפיע על תוצאותיהם. אז למה להתאמץ? לעמוד בקור של החורף ולהפגין? מוטב לשמור על הבריאות, להסתגר, להימנע מלקרוא עיתונים ומלהאזין לאמצעי התקשורת. הרבה יותר חיוני לאכול אוכל בריא, ללכת למרפאה בזמן הנכון ולקחת את התרופות שרשם לי הרופא.
  
אני חי בתחושה שזמני עבר. נכון, עדיין אני נהנה להביע את דעתי ותובנותיי על המתרחש בארץ ובקיבוץ. וזאת, למרות שאני יודע שהשפעתם על המתרחש במציאות הישראלית והקיבוצית אינה קיימת כמעט לחלוטין והם בבחינת זריקת אפונים על הקיר.
  
"תתארגנו, תיאבקו על הזכויות שלכם בקיבוץ, תדאגו שהקיבוץ יקיים את ההבטחות שהבטיח לכם במהלך תהליך השינוי" אומרת לי חברת קיבוץ צעירה ואנרגטית. תשובתי לעצות אלה היא שזקנים כבר לא יוצאים למלחמות. את מכסת המאבקים שלנו כבר מיצינו מזמן, כאשר היינו צעירים. ציפיותנו מכם, הצעירים, אני ממשיך את דבריי שאתם, המנהלים בפועל את הקיבוץ, תיאבקו למען שמירה על הזכויות שלנו, ההורים שלכם והסבים של בניכם.
  
בימים אלה אני מרגיש אכזבה גדולה ותחושת כישלון ההולכת ומעמיקה. הקיבוץ אותו הקימו הורינו ואנחנו הדור השני, המשכנו את בנייתו במשך עשרות שנים, הולך ומאבד את ייחודו הערכי ומדינת ישראל מוליכה את עצמה למקומות שמהם אין לה יכולת להיחלץ. אני מתבונן, מבין, מודאג ולא עושה דבר כדי למנוע או לפחות למתן את הצפוי להתרחש.
  
האם אני ייחודי בהרגשותיי אלה? אני מקווה שהתשובה לשאלה זאת היא חיובית. אולי הזקנים האחרים אופטימיים יותר, בטוחים יותר בכול הקשור לגורל קרובי משפחתם הצעירים, לעתידו של הקיבוץ ומדינת ישראל?
  
ואולי אני בכלל טועה בהשקפותיי האובדניות? הייתכן שתהליכי הזקנה הפיזיים והמנטליים, מוליכים אותי לתחושה של פסימיות עמוקה לגבי העתיד המתקצר של הקיבוץ ומדינת ישראל? למען האמת אני כמו רבים מחברי אוהב הרבה יותר לצדוק מאשר לטעות. אבל הפעם אני מוכן בכול ליבי לטעות בתחזיותיי הפסימיות. ואולי במהלך השנים הבאות תשתנה המגמה ואתה גם התחזיות לעתיד? האם עדיין יש ביכולתנו להביא את היום, כמאמר השיר? המונולוג נקטע ללא סימנים מוקדמים המעידים על כך. ידידי קם לפתע ממקומו והחל ללכת לעבר השמש המאדימה השוקעת במערב, כאשר הוא נשען על מקל ההליכה אותו קיבל במתנה מנכדו שבימים אלה חגג את יום הולדתו העשרים ואחת.
  

נכתב בתאריך
16/2/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו