עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ארבע שנים בלי אבא...
אמרי רון ז"ל

אמרי רון ז"ל


עוד נובמבר הגיע, עוד עונה מוזרה עם קצת חם-קצת קר של אחרי החגים ולפני החגים הבאים, אלה שמבטיחים נסים ונפלאות ולא תמיד מקיימים; עוד גילויים מסעירים בפרשות 1000 עד 4000 מהדהדים מול עינינו ואוזנינו את פרצופה של המדינה; עוד נציגים של הדור הצעיר מוסיפים חיוך ואור לכינוסים המשפחתיים, בבית וביער, ואחד צעיר במיוחד עורך עכשיו חזרה גנרלית להצטרפותו ממש עוד מעט. הכל ממשיך בשלו, אף על פי כן נוע תנוע, ובתוך האינסופיות ההמשכית של הטבע בולט בסופיותו ההיעדר שלך. איך פעם עוד חשבתי, נאיבית שכמותי, שלאבא שלי לא יכול להיות סוף; שאבא הוא עניין נצחי.
  
בשבועות האחרונים אני טרודה בפיניש של הספר שלך, ומטרידה גם את אמא ואת ריני ואת ירון בסוגיות הקשורות בעיצוב העטיפה. שתי התמונות שלך, שזכו במרוץ לקבלת התואר תמונת חזית העטיפה ותמונת דש הספר, ניבטות ממסך המחשב שלי כמעט בכל שעה ביום ובלילה. עם כל קבלת סקיצה חדשה נפתח מחדש הדיון אם הדמות של אבא מספיק ממוזגת בנוף שדות העמק או שמא היא ממוזגת מדי עד כדי התפוגגות והיעלמות. ומי מוכן שדמותך תיעלם בכלל, ואיך היא יכולה להיעלם בכלל – מהנוף הזה של העמק ושלנו ומהנוף הכללי, שממשיך באינסופיות שלו כאילו כלום. ולגמרי ברור שהדיונים האלה שלנו לא היו מתרחשים, אם רק היו בנמצא עוד כמה תמונות רלוונטיות שלך. אבל איך יהיו – הרי בכל האירועים המשפחתיים אתה הייתָ הצלם! ומי העלה בדעתו בכלל שצריך להנציח אותך בצילום – הרי אבא הוא ממילא נִצחי!
  
עוד נובמבר הגיע, ואני עדיין איני יכולה לתפוס את הסוף הזה שבַמוות. שבַמוות שלך. איך יכול להיות בכלל שהעולם ממשיך בַאינסופיות שלו כשאתה אינך? והרי אתה מין אינסוף כזה בעצמך! מין מצפן שמכוון אל הנכון והצודק, והנכון הצודק הרי סופו לנַצֵח. להיות נֶצח. נִצחי.
  
עברתָ לא מעט מלחמות, חלקן עברנו איתך. שער האריות בירושלים תמיד יהיה עבורי אתה בששת הימים, הגם שגיבורים אחרים עברו בו ונפלו בַמלחמה לשחרורו (או לכיבושו – תלוי את מי שואלים); החווה הסינית תמיד תהיה עבורי אתה ביום כיפור, הגם שצנחנים אחרים השאירו שם את עלומיהם. והיו גם מלחמות פוליטיות ומלחמות אידיאולוגיות, שהִגָרתָ בהן זיעה כַדם. אבל איכשהו, בתוך כל המלחמות האלה שניטשו עִם השנים, מעבר לַגעגועים ולַכמיהה, לא הרגשתי שצריך לשמור עליך במיוחד, או לדאוג לך במיוחד. ברור הרי שתחזור ושהכל יהיה בסדר; ושגם אם נעדרתָ מה"בילוי", או איחרתָ לַהשכבה בגלל פעילות ציבורית או בשל מילואים, אפשר לסמוך עליך שבסוף תגיע, ובְניסיון של ילד מרדן להרוויח עוד שעת "חֵיק משפחתית" תגיד בחיוך שמתחת לַשֹפם: "הודיעו ברדיו שילדי 'חורש' לא הולכים היום לַהשכבה בשמונה, אלא בתשע." ידעתי שאין מה לדאוג, כי ככה זה עם אבא נִצחי, גם במלחמות.
  
כשהשתחררת זמנית אחרי חודש וחצי מהמלחמה הנוראה ההיא ב-73', רגע וחצי לפני שהחלטת להיכנס אל הביצה הפוליטית כי אין ברירה ומוכרחים להשפיע, צעדנו יחד בשבת בצעדת יערות מנשה, אתה עם טרנזיסטור על הכתף ומימייה על המותניים, אני עם חלומות ורודים על המדליה והשוקו של נקודת הגמר. באמצע הדרך, כשהודיעו בטרנזיסטור שבן-גוריון מת, ופניך כוסו בעגמומיות, נתתָ לי לִלגום מהמימייה ואמרת לי את אחד ממשפטיך האלמותיים: "תשתי עד שאת מרגישה שאת כבר לא יכולה יותר, ואז תשתי עוד חמש לגימות וזהו." ולא חשבתָ בכלל עד כמה זה בעצם מסמל אותך: לעשות כמה שאפשר, הכי טוב שאפשר, לסחוט מעצמך כל מה שאפשר בצורה הכי פרפקציוניסטית שיש, ואז, כשכבר נדמה שאי-אפשר יותר – לתת עוד טיפה מעבר למה שיש בך ממילא בלי סוף, מהכוחות, מהיכולות, מהכישורים, מהזמן.
  
בימים אחרים ובמלחמות אחרות, בבוקר חורפי של ינואר 91', נסעתי איתך ממשמר העמק לשפיים, לַמכינה הקדם-אקדמית שלמדתי בה אז. גשם זַלעָפוֹת הכה על שִמשת המכונית, נדמה לי שהייתה זאת פורד אסקורט של הקיבוץ הארצי, ואתה שרבּטת על השִמשה, בין האֵדים לַטיפּוֹת, את הנוסחה האלגֶבּרית שאני חייבת לִזכוֹר לקראת הבחינה במתמטיקה הצפויה לי. ובכלל לא ידעתי עדיין אם היא מתקיימת, הבחינה, בגלל הסקאדים של סאדאם חוסיין והיסטריית המקלטים והאב"כ שאפפה אז את מרכז הארץ, אבל אתה מיד הרגעת שיהיה בסדר, וחתמת את הרצאתך, שהתחילה, כהרגלך, בשורשי האלגברה ההיסטוריים, והסתיימה בפרקים על אינטגרלים ולוגריתמים למיטיבי לֶכֶת שכלל לא קשורים לענייננו, ב:"זה כל מה שאת צריכה לזכור." ואז שחררת את החיוך הדק מתחת לַשֹפם, והזכרת לי את אותה בחינה פסיכומטרית שצַלחתָ בגדוֹל, חֵרֶף השאלה המכשילה היחידה בְיֶדע-כללי שנתקעתָ בה. "על השאלה מי או מה זה רוברט רדפורד, עניתי שזה הר בדרום אוסטרליה," ציינת כמעט בגאווה את אהדתך המוגבלת לתחום הקולנוע דווקא באוזנֵי מי שהלכה ללמוד אותו שנתיים לאחר מכן. ורגע לפני שחזרתָ לַכביש הראשי לתל אביב, לעוד יום מתיש של ישיבות והֶסְדֵרים, אמרתָ לי: "אבל לַלי, ממש לא נורא אם לא תוציאי ציון תשעים או מאה, גם שבעים וחמש זה מספיק לגמרי, באמת, אל תגזימי." כאילו שאתה לא הגזמתָ. כאילו שלא חייתָ את העֵרֶך של לעשות הכל מעל ומעבר, וכשחושבים שכבר אי-אפשר יותר סופרים רק עוד חמש לגימות ודי.
  
באחד מערבֵי שנת 95', בדירה בגבעתיים שנהגת ללון בה לילה בשבוע בתקופת תפקידך כַמתאם הכלכלי של הקיבוץ הארצי, פניך היו מדוכדכות מתמיד, ושאלתי: "קרה משהו, אַבְּ?". "ראש מטה הֶסְדר הקיבוצים מפיץ עלינו שקרים," אמרת ומסרת לידיי את עיתון "גלובס". ובין התנחמות שלך במרק חם עם כרובית – יֶרֶק האֵלים ששנינו אוהבים – לבין קריאה שלי בַידיעה על ראשי הקיבוץ הארצי שכביכול העלימו נכסים בחוצלארץ, מלמלת בכאב: "במקום להתעסק בַהסדר שלשמו הם נשכרו, הם מתעסקים בהכפשות שווא. זאת מלחמת התשה." ופנית להלל את המרק מחַיֶה הנפשות. וראיתי איך מתנחלת בגרונך המועקה, מלחמה מתישה שנכפתה עליך, על דמות התנועה, על דמות הקיבוץ, על דמות האדם. ועל הצדק והיושרה שזרמו בכל נימיך. עוד לא הייתי ממש עיתונאית, אבל כבר ידעתי שלכל ידיעה ולכל מלחמה יש שני צדדים לפחות. בגלל שלא הייתי עדיין ממש עיתונאית, חששתי אז בסתר לִבי שאולי אם כך כתוב בעיתון, אז יש דברים בגוֹ. אלא שאחרי כף המרק האחרונה, כשהקעריוֹת צנחוּ אחר כבוד בַכיוֹר, הבנתי שבַמלחמות שאתה מעורב בהן יש רק צד אחד שצודק. ושהצדק שלךָ סופו לצוּף, ולנצח. זה אולי לא כתוב בַעיתון, ולא הודיעו על זה בַרדיו, אבל אתה הרי המנַצֵח הנִצחי שלי!
  
וקצת אחרי זה התחילו מלחמות מסוג אחר לגמרי, מלחמות פרטיות על בריאותך. על לִבך הרחב והטוב. ב-98' הוא הותקף לראשונה. חיוור כַסיד שכבתָ במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים העמק בעפולה, וכשיצאתָ ממנה מחוזק בקוצב, צוחק על ניסיוננו להחתימך על אמנה האוסרת עליך לעשן מעתה ועד עולם, הרי ממילא לא יכולת לראות סיגריה ממטר, התחלת אט-אט לפתח מוּדעוּת לבריאות. מוּדעוּת לכך שלא תִחיה לַנֶצַח, גם אם יש עוד נאיביים בקִרבתך שחושבים שכך יהיה. לא שחלילה הפחתת בעומס המשימות שלקחת על עצמך וברמת האינטנסיביות של יום העבודה שלך, אבל התחלת "לעשות הליכות" עם אימא, הפתעתָ בפלירט קטן עם רכיבה על אופניים, הבנתָ שלמרות שקשה לשמור על דיאטה כשהאוכל של אימא הוא הכי טעים בעולם, בכל זאת כדאי להקפיד פה ושם על אכילה בריאה, או לפחות על "אכילת הרבֵה ברִיאוּת," כדבריך. והעולם שוב נראה אופטימי.
  
גם כשהַסְפיקה הלבבית שלך הידרדרה, ולוּותה בְחששִי הכבד שאתה ואור שרק נולד לא תכירו זה את זה, גברתָ שוב על כל הסטטיסטיקות ואחוזי הסיכוּן בַמלחמה בבית חולים כרמל שנֶחְרתָה כְמִלחֶמֶת חייך. ודמעות החרדה היו לדמעות אושר בכל מפגש שלנו; שלכם: הוא מתפרקד על ברכיך ומשעין יד על הפאוץ' שלך כאילו היה אבזר מובן מאליו, ואתה מלטף את תלתליו ומקריא לו על גיבורי ילדותנו, טוסברהינדי הגיבור, ודוקטור אוֹיזֶמַר הטוב, וברור שגם פלוטו הכלבלב, למרות שמגידו הוא קיבוץ מוּפרט. ואור מעדיף, ובצֶדֶק, את האינטוֹנציה המצחיקה ונוסֶכֶת הביטחון שלך על פני כל אינטוֹנציה אחרת. ואז הוא מִתהפּנט לנגינת המנדולינה שלך. של סבא אַבְּ.
  
ומאז שחגגנו את נס חנוכה שלך לפני שבע שנים, הזמן המשותף יחד נעשה לְיָקָר שִבעתיים, לְמרגש בעצֶרֶת. כי היה ברור שהוא שאוּל. כי בעצם ידענו שהמכשיר הנפלא עלול להיות גם בוגדני, ושהתרופות המצוינות עלולות גם להפיל. ושהלב שלך הרחב והטוב הוא פשוט גרוּטאה. אבל מי רצה להאמין. מי יכול היה להאמין. "לַלי, אל תדאגי לי, אני בסדר גמור," המשכת לחתום כל שיחה שלנו. ואני כרגיל החזרתי: "ברור שאדאג לך, אַבְּ, נראה לך שאפשר לא?" וחרף הדאגה האינסוֹפית, לא יכולתי לדמיין שיש לך סוֹפיוּת.
  
והרי רק לפני רגע שיחקנו מטקות על הדשא, בשעת ערב קיצית שבה האור מעניק מחסדו ומאפשר להרגיש חופשי ומשוחרר, וכמו שפתחת כל מִשחק, הפנת אליי שוב את שאלתך הקבועה בַהומור הדק הזה והחיוך מתחת לַשֹפם: "נִכנַעַתְ?" מין רבע-שווִיץ כזה שהוא סתם הִתגרוּת מצחיקה בהפוך-על-הפוך, שיותר מלהקניט מעידה על רצונך הבִלתי-מִתפּשר להשפיע על מהלך הכדור. להשפיע לא כדי לִזכּוֹת בתארים ולגריפת רווחים, לא כדי להרוויח תֹשוּאוֹת או תשֹוּאוֹת, אלא כי חשוּב לכַוון ולהוביל לַמִגרש הנכון, כל כדור – קטן כגדול. ולהמחיש גם לבנותיך את האבסורד שבַכניעה.
  
היא לא הייתה שם מבחינתך אף פעם, הכניעה. עד שהגיע התשיעי בנובמבר הארור ההוא, ב-2013. מול עינינו הממוסכות בדמעות ניתקו שתי אחיות ורופא לבושים בירוק את מכונת ההנשמה שסיימה את תפקידה. כטכנאים מיומנים הם קיפלו שקיוֹת אינפוזיה ריקות וכיבו מוֹניטוֹר שהראה קו אופקי אחיד. מתייפחות במקהלה של מקוֹננוֹת, אוחזות זו בזו בחוזקה, מקיפוֹת אותך באהבתנו, נפרדנו ממך חמשתנו חנוּקוֹת גרון בלי שהיינו מוכנות להיפרד, וניסינו גם אנחנו לגלוֹת יעילוּת, ולארוז במהירות מֵרבית את המזוודה והפאוץ' שלך, ולצאת מהחדר הכל-כך עצוב בַמחלקה לטיפול נמרץ קרוּעוֹת מכאב, ומוּבסוֹת. מוּבסוֹת כמו שאף פעם לא לימדתָ אותנו להיות. מתקשות להשלים עם הכניעה הראשונה בחייך, במלחמה האחרונה של חייך. והרי האופטימיות הבלתי-נלאֵית שלך, זו שהאמינה שדיאלוג אמיתי פוֹתר הכל, זו ששִכנעה שאתה לגמרי בריא, לא השאירה מעולם סֶדֶק שתשתחל בו תחושת תבוּסה. תִסכוּל כן, אכזבה בטח, אבל תבוּסה? תחושה לא מוּכּרת זאת הייתה, תחושת התבוּסה שהציפה אותנו בַיציאה מהחדר הלָבָן שְכֹל צִפצופֵי המכשירים בו נָדַמו באחת – תחושה שאי-אפשר להתכונן אליה כשחיים במשך שנים עם אבא מנַצֵח ונִצחי. עם אבא צודק, מאמין, משכנע ואופטימי, שיעודד ללגום עוד כמה לגימות ולִגבוֹר על כל מהמוּרה, שבעצם רק מאַתגֵרת את הדרך.
"אַבְּ, יש משהו אחרי השמיים?"
  
"בטח," אתה עונה לבתך בת השש, שפוסעת לצדך יד ביד בשַביל הצר העובר בין בתֵי הילדים למגרש המשחקים וחבוי בין שֹיחיֵ הדס ריחניים לשֹיחיֵ מורן מבשַֹמים, בדרך להשכבה בבית הילדים בשעת ערב אביבית, כשכוכבְי שביל החלב מתחילים לשבץ את השמיים, "אמנם, כמו שאת רואה – אפשר להבחין שם בעגלה הגדולה, ובעגלה הקטנה, ובכוכב הצפוֹן הבהיר שעוזר להתמצא בלילה, וגם עוזר כשמאבדים את הצפון. אבל בכל זאת – יש המון כוכבים שאנחנו לא רואים מכאן."
  
"ואחרי הכוכבים שאנחנו לא רואים, יש עוד משהו? או שהם אחרונים ועושים סוף לשַמיים?"
  
"יש דבר כזה שקוראים לו אינסוף," אתה מנסה להשמיע לאַוזניים הקטנות את מה שגם אוזניים גדולות מתִקשות לקלוט, "יש דברים שאין להם סוף אף פעם."
"מה זאת אומרת?" אני ממשיכה לחקור בסקרנות ילדית.
  
"זאת אומרת, שהעולם לא נגמר: אנשים מתים ותינוקות אחרים נולדים ונעשים אנשים, וכשהם מזדקנים ומתים – תינוקות חדשים שנולדו נעשים אנשים ומזדקנים ומתים, וכולי וכולי."
  
"אבל איך זה יכול להיות?" אני כמעט מתקוממת, "מה, לעַולם אין סוף אחרי שמתֵים?"
  
"אין. העולם ממשיך גם אחרי שמתים. הוא לא נעצר. הוא אינסופי. כמו השמיים בערך."
  
"אבל אבַּ,ְ אני לא מבינה, איך יכול להיות בכלל סוף לחַיים? מה, ככה פתאום אין כלום? ואיך דווקא אחרי שמתים ואין כלום יש פתאום אינסוף של העולם?"
  
"זה באמת בלתי נתפס, גם למבוגרים," אתה אומר לי וחותֵם את הדיון בפרגמטיות, "בואי נקרא יחד סיפור בבַית-ילדים, ואז אכסה אותך בשמיכה בגלִגוּל-נקניק וניפּרד לחלומות-פז ובטוּב-תליני."
  
מחבר
הופיע ב:
פייסבוק
נכתב בתאריך
14/11/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו