עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה צופן לנו העתיד?
  
זו הייתה השאלה שנשאלה בפתיחת הכנס של הקיבוצים השיתופיים, שהתקיים לאחרונה בנאות סמדר בדרום. נחזור לשאלה: האם אפשר באמת לצפות את העתיד? ספק רב! ההיסטוריה רצופה תהליכים ושינויים שאיש לא צפה אותם בזמנם. העיסוק ב"עתידנות" מנסה לתאר את העתיד מתוך ניתוח התהליכים בעבר. מותחים קוו דמיוני מהעבר אל ההווה וממשיכים אותו אל העתיד, כאילו מישהו הבטיח לנו שההיסטוריה שהייתה רבת תהפוכות עד היום תהיה מהיום והלאה רצופה ושיתקיימו בה אותן המגמות ללא שינוי. הניסיון מלמד אותנו שרק בדיעבד יוצרים ההיסטוריונים הסבר סיבתי רציונאלי לתהליכים שעיצבו את המציאות האנושית. הסברים המשתנים על פי התקופה וזווית הראיה המשתנה של ההיסטוריונים עצמם. על כך נאמר: "העתיד קבוע, העבר משתנה כל הזמן". בכנס פגשתי משפט חכם נוסף האומר: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו" (פיטר דרוקר). יפה, אבל הייתי מנסח זאת ביתר זהירות ומציע לנו לעשות ככל יכולתנו כדי להשתתף בעיצוב העתיד. לעשות זאת בידיעה שמאמצינו יהוו במקרה הטוב תרומה צנועה לעיצוב העתיד. זה המעט שביכולתנו לעשות ואסור לנו להימנע ממנו.
מות האידיאולוגיות הגדולות
  
הקומוניזם הסובייטי, עם "הדיקטטורה של הפרולטריון", הכזיב ואיש אינו מתייחס אליו היום כאל תורת חיים אפשרית. בפועל הייתה זו דיקטטורה של השליטים, כמו כל דיקטטורה. כך גם מה שנתפס כסוציאליזם המושתת על משק מתוכנן שאמור לספק את צרכי החברה ואינו כפוף לכוחות השוק, לא התגשם כך בעולם הממשי. הניסיון הקרוב ביותר להגשמת הרעיון הסוציאליסטי התרחש בקיבוצים בישראל. הקיבוצים פעלו כאיים חברתיים – כלכליים, כשמסביבם סוער השוק, המקומי והעולמי, תוך שהם נאלצים להתמודד על פי כלליו אל מול הכוחות המניעים אותו. חלקם עשו זאת בהצלחה רבה וחלקם הצליחו פחות ועברו משברים לא פשוטים. מתוך המשברים הללו צמחה האשליה של "הכלכלה הנכונה" - הקפיטליזם הצרוף. כל זאת עד למשבר העמוק של ה"ניאו ליברליזם" שהגיע לשיאו הקיצוני בהובלתם של מנהיגי העולם החופשי: מרגרט תאצ'ר באנגליה ורונלד רייגן בארה"ב. משבר שהלך והעמיק, הלך ונחשף בתחילת המאה העשרים ואחת והוא ממשיך להכביד עלינו גם בימים אלה. משבר שביטוייו העיקריים הם: דיקטטורה של ההון, ריכוז העושר בידי שכבה צרה של "טייקונים", העברת חלק הולך וגדל של המשק היצרני ומקומות העבודה לארצות המתפתחות, חוסר עבודה במדינות המפותחות, שחיקת המעמד הבינוני והתרסקות האחריות החברתית למרכיבי החיים החיוניים: החינוך, ההשכלה, הבריאות, הסיעוד, הזיקנה ועוד. על רקע משבר הניאו ליברליזם, בולט עוד יותר יתרונן של המדינות הסוציאל דמוקרטיות המקיימות מדיניות רווחה מתקדמת, אותן הזכרתי במאמר קודם ("הדרך השלישית"). המדינות בהן פערי השכר מתונים והמדינה (הציבור) משתתפת מידה רבה במימון מרכיבי החיים החיוניים. נדמה שעל רקע המשבר עולה ומתחזקת גם ההכרה בצורך האנושי להרגיש שייכים, להיות חלק מקבוצת זהות והזדהות. (כהערת אגב: יש מקום לחשוב איך תיראה הקהילה האנושית בעידן הסמארטפונים, כאשר אפשר לעשות כמעט כל דבר מבלי להיפגש עם האנשים פנים אל פנים).
השותפות כמנוף לצמיחה עתידית
  
על פי הגיון הדברים במבוא לרשימה זו, מתוך רצון להשתתף בעיצוב העתיד, נכון יהיה לבחון את הפוטנציאל הטמון בשותפות. הבחירה בשיתוף פעולה כמנוף לצמיחה. צמיחה שתביא למיצוי היכולות של הפרט, תוך שיתוף פעולה עם האחרים ובתמיכה חברתית רחבה. שיתוף פעולה בשונה מהתפיסה המעמידה את האדם כיחיד בתחרות מול כל השאר. זו הבחירה בצמיחה האישית והחברתית, כשני צדדים של המציאות האנושית, המשלימים זה את זה. לשם כך יש להשתחרר מהקיבעון ומשגרת המחשבה כאילו עלינו לבחור בין ראיית האדם כמכשיר בידי החברה, לבין תיאור החברה כמכשיר לשירות האדם. מכשיר שיש למזער את השפעתו המגבילה והמצמצמת את "חופש הפרט". נכון יותר לראות את האדם והחברה כמציאות אחת, בידיעה שאין חברה ללא חבריה ואין אדם ללא חברה. לבנות את החברה כך שתביא לריכוז היכולות והכישורים של חבריה, כיתרון וכתנאי לחדשנות ולצמיחה כלכלית וחברתית. לבנות את השותפות החברתית כך שתהיה מושתתת על ארבעה יסודות: העצמת כל אחד מחבריה, איחוד כוחות ומיצוי היתרון של היחד, חלוקת הסיכונים בין חבריה וחלוקה יותר שוויונית של העושר. לכל אלה יש להוסיף את המגע הישיר והבלתי אמצעי, ככל האפשר, בין בני האדם. המגע שהוא צורך חיוני המעוגן בטבע האדם.
  
* * *
  
החתירה לחברה כזו, בדרגות שונות של שותפות ושוויון בין חבריה, יכולה להיות תרומתנו לעיצוב העתיד. לעתידם של הקיבוצים השיתופיים – שוויוניים, לעתידם של כלל הקיבוצים ולעתידה של החברה כולה.
  
נכתב בתאריך
31/10/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו