עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התכוונות פנימית
  
אמונה היא התכוונות פנימית המניעה את המאמין לפעול בשם ולמען מטרות שהן לעיתים קרובות מעבר ליומיום הגשמי. מקור ההתכוונות הפנימית יכול להיות בלתי ניתן להגדרה ברורה כמו אלוהים או לחילופין מציאות קיימת לה נותנים המאמינים משמעות שמעבר לנראה לעין, כמו האמונה בברית המועצות שהיוותה בעיני המאמינים שחיו בשנות הארבעים והחמישים, דגם חברתי רצוי ומושלם המתממש הלכה למעשה במציאות הקיימת.
  
האמונה היוצרת את ההתכוונות הפנימית מעצימה את טעם הקיום של המאמינים ומאפשרת להם לעמוד ביתר קלות בקשיי היום יום בהם נתקלים כול בני האדם במהלך חייהם.
  
קיים הבדל מהותי בין מוקד האמונות השונות. בעוד האמונה באלוהים לא ניתנת להוכחה או להפרחה הרי האמונה במוקדים שיש להם דגם פעיל במציאות הגשמית ניתן להוכחה אבל גם להפרחה. הדוגמא הטובה ביותר היא האמונה בברית המועצות של גורמי שמאל רבים בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.
  
בעוד השואה בה נרצחו שישה מיליונים של יהודים לא ערערה את אמונתם של יהודים רבים בקיומו של אלוהים האמור לשמור על עמו הנבחר, הרי התפוררותה של ברית המועצות שברה לחתיכות קטנות את אמונתם של רבים ביכולת יצירה של חברה צודקת ושואפת לשלום במציאות בה אנחנו חיים.
  
לכול מוקד אמונה מתלווה המיית נפש שבאה לידי ביטוי בעיקר בשירים וניגונים שהופכים לחלק מחזק את ההתכוונות האמונית של המאמינים. כך השירים היהודיים שמקורם בתפילות והוויה חסידית וכך גם השירים הרוסיים שעטפו וחיזקו את האמונה ביכולת ליצור עולם חדש. צודק יותר, סוציאליסטי במהותו. כאשר קורס מוקד האמונה גם המפעלים והיצירות החברתיות שנשענו עליו קורסים גם הם.
  
מנהיגי התנועות הקיבוציות התכחשו למנגינה היהודית שזרמה בעורקיהם של רבים מחברי הקיבוצים וניסו ליצור חברה חדשה הבנויה על התפיסות הסוציאליסטיות האוניברסליות. כאשר קרס הדגם הסוציאליסטי שנבנה בברית המועצות קרס גם הניסיון הציוני קיבוצי לבנות כאן בארץ ישראל חברה צודקת יותר הוגנת יותר.
  
כאשר ותיקי הקיבוצים שבנו את עולמם הפנימי בגולה היו מזמזמים את המנגינות אותן למדו בבית אבא, ניכר היה בהם שהמיית הלב נשאבת מהמקור הרוחני היהודי. הציונות החילונית הורתה להם להתכחש לעולמם הפנימי כמו שהורתה להם לזנוח את שפת אמם ולדבר רק עברית. כי הרי הצו היה "עברי דבר עברית"
אותה תופעה מאפיינת גם את חניכי תנועות הנוער של שנות הארבעים והחמישים. כאשר עד ימינו אלה הם שרים את השירים הרוסיים עליהם חונכו, ניכר בהם שהמנגינות נוגעות בנימים עדינים, נימי האמונה, שמצויים עד היום בעולמם הפנימי.
  
הקושי הגדול של רבים מאתנו נובע מכך שבעוד אנחנו שרים את שירי האמונה של נעורינו אנחנו יודעים שהייתה זאת התכוונות למוקד אמוני שהיה שקרי במהותו ורצחני בדרך התנהלותו. כתוצאה מסתירה מובנית זאת, השמיים שלנו נשארו ריקים מהתכוונות אמונית. נשאר רק החומר, האינטרס הקטן, חיקוי זול של החברה הקפיטליסטית שאת האלטרנטיבה לה ניסו מייסדי הקיבוץ, ובעקבותיהם גם ממשיכי דרכם, ליצור.
  
ספק אם ניתן לרפא אדם או חברה שעברו תהליך של שבר אמונה. מבעד לשברים ולתחליפים נשאר הפצע שספק אם יוכל אי פעם להגליד. אבל אנחנו ממשיכים ללכת, כי הרי כמאמר השיר "מוכרחים להמשיך לנגן".
  
דור החלוצים הראשון, אלה שבאו לארץ טעונים בתרבות יהודית ולעיתים גם אוניברסלית, הלכו אל השמש העולה ובדרך יצרו נכסי תרבות ורוח. מדפי הספרים שלהם היו עמוסים בספרי הגות בתחומים רבים ומגוונים. ספרים אלה הכילו ובנו את עולמם הרוחני העשיר של ותיקי הקיבוצים.
  
דור הבנים הלך תקופה מסוימת בעקבותיהם ובסוף שנות החמישים של המאה העשרים התייאש ורבים מתוכו הרגישו שטעו בדרך ולעיתים גם שהטעו אותם מתוך כוונת המכוון. מכאן ניתן להבין מדוע היצירה הרוחנית של דור הבנים הראשון כה דלה בהיקפה ובעומקיה. הלכנו על הארץ לאורכה ולרוחבה, לחמנו על המשך קיומה אבל במשך תקופה ארוכה, לא היו מעלינו שמיים המורים על התכוונות אמונית. הלכנו כי הלכנו ושום דבר לא היה מעבר לכך. כלל זה נכון לגבי הרעיון הציוני והקיבוצי. השאלה הגדולה היא האם נותר מספיק זמן לקיומנו הלאומי העצמאי, כדי שהדורות הבאים יצליחו ליצור לעצמם שמיים רוחניים המכילים בתוכם דמות אדם וחברה הראויים להגשמה במציאות הישראלית והקיבוצית.
  
השאלה טובה אבל הפרספקטיבות מדאיגות. "הגן החורבני" שבא לידי ביטוי במהלך ההיסטוריה העצמאית של עם ישראל בארצו, יוצא שוב אל קדמת הבמה בדמות הכיבוש המתמשך של הפלסטינים שנלווית אליו שחיתות ציבורית רחבת ממדים.
  
האם נגזר על בנינו ונכדינו לחוות במהלך חייהם את סיום הגשמתו של הרעיון הציוני? השאלה נשאלת. והתשובה?
  
עצובה. עצובה מאוד.
  
נכתב בתאריך
18/10/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו