עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חמישים שנה פחות אחת

לפני ארבעים ותשע שנים התכנסנו, חבורה של צעירים מקיבוץ עין שמר כדי לשוחח על אמונה, אידאולוגיה, ציונות, קיבוץ ומה שביניהם. התקיימו ארבעה מפגשים ולבסוף יצאה לאור חוברת שכללה את תוכן הדברים שנשמעו במסגרת שיחות אלה. משתתפי השיחות היו בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים שלהם. היינו אז בראשית הדרך האישית והקיבוצית שלנו, מלאי תקווה לעתיד ומלאי צער על נפילת רבים מחברנו במלחמת ששת הימים. השיחות הונחו על ידי אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל ועמרם הישראלי מקיבוץ גבעת חיים איחוד. קריאה בחוברת שקיבלה את השם הרשמי "שנה לאחר המלחמה" או בשם הבלתי רשמי "שיח עין שמר" מלמדת שהדוברים ראו נכוחה את העומד להתרחש בקיבוץ ובתנועה הציונית והסוציאליסטית על כול גווניה.
  
רבים מהדוברים סימנו את הסדקים שנבעו במערכת הקיבוצית שנראתה בימים ההם איתנה ובוטחת בדרכה. באומץ ובדרכם הישירה טענו הדוברים שהמערכת הרעיונית - אידאולוגית שהתבססה על הקשר עם ברית המועצות התמוטטה לחלוטין. גם על הרעיון הציוני סימנו הדוברים סימן שאלה. רובם המכריע של הדוברים הבינו שמלחמת ששת הימים, לא הייתה המלחמה האחרונה שבה הם ואולי גם בניהם, ייאלצו ליטול חלק.
  
ולמרות כול אלה ניכר בדוברים שהם מביאים לשיחה תחושה של ביטחון ועוצמה שאופייניים לעיתים קרובות לצעירים שעדיין לא התנסו בכישלונות ובמורכבות שהחיים מזמנים להם.
  
הדברים בעלי התוכן הפסימי נאמרו על ידי המשתתפים אבל הטון שבהם הם הושמעו לא היה אובדני. להפך. אפשר לומר שחזינו נכון את מהלך ההתפתחות של הקיבוץ והרעיון הציוני בכללותו אבל לא הרגשנו את משמעות הדברים לנו ולבנינו. הדברים הושמעו אבל לא הופנמו נפשית על ידי הדוברים, כולל הנוקבים שבהם.
  
חמישים שנה מאוחר יותר אנחנו מתבקשים, אלה שמאתנו שנשארו חיים וצלולי דעת, להתייחס לדברים שאמרנו לפני כחמישים שנה במסגרת שיח לוחמים ושיח עין שמר.
  
משתתפי השיח המשחזר והמתייחס לדברים שנאמרו בימים הרחוקים ההם, הם בימים אלה בסביבות גיל השמונים, אנשים זקנים, לא כולם בבריאות טובה, עייפי דרך וכבר לא מפלסי נתיב. עברנו דרך ארוכה, בנפרד וכחלק מקיבוץ ומדינת ישראל. במבט לאחור ניתן לסכם מספר לקחים שהופקו במהלך השנים כתוצאה מהרעיונות שהושמעו במהלך השיחות ההן:
  
1. הדבק האידאולוגי שהיה מורכב מהאמונה בעתידו של הקיבוץ, בברית המועצות ובציונות המתגשמת נעלם לחלוטין.
  
2. הקיבוץ שינה את פניו והפך לדיפרנציאלי. כלומר הרעיון הבסיסי עליו הוא נשען, שוויון ערך האדם והעבודה, הוחלף בתפיסה הדיפרנציאלית - קפיטליסטית. החלטה זאת הביאה לכך שהקיבוץ חדל להיות קיבוץ במובן הרעיוני - ערכי של המושג.
  
3. רוב רובם של בני וחניכי הקיבוץ למדו במהלך השנים לימודים אקדמאים בתחומים שונים ומגוונים. עובדה זאת לא הפכה את חצר הקיבוץ שלנו לאינטלקטואלית יותר
  
4. מימשנו במידה משמעותית את הרעיון האומר שזכותו של חבר קיבוץ להביא לידי ביטוי את נטיותיו ורצונותיו בתחומים שונים ומגוונים. מקובל היה עלינו שעל מוסדות הקיבוץ לסייע ככול יכולתם לחברים להגשים את רצונותיהם הייחודיים.( רעיון המימוש העצמי)
  
5. נשארה ואפילו התחזקה הגישה הפסימית לגבי עתידה של מדינת ישראל. רוב רובם של החברים משוכנעים שעוד נכונו לנו מלחמות שבהן ייקחו חלק בנינו ונכדינו.
  
6. נעלמה לחלוטין גאוות היחידה. גם זאת הקיבוצית וגם זאת הישראלית. גם האימון ההדדי בין המערכת הקיבוצית לבין החברים נפגם בצורה קשה.
  
7. נקודת אור המבצבצת מבעד למבט הפסימי הוא האיזון שהושג בגישתנו למסורת היהודית. רובנו המכריע נשארנו חילוניים אבל מקיימים בהתמדה קבלות שבת בהן אנחנו שרים שירי שבת ודורשים את פרשת השבוע בסגנון חילוני אקטואלי.
  
בסיכום. הדברים שנאמרו לפני חמישים שנה מתוך כוח ועוצמה נשמעים היום, אותם הדברים עצמם, עצובים ועל גבול הייאוש.
  
נכתב בתאריך
24/9/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו