עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין ב. מיכאל ליגאל אלון

"הכיבוש ישחית, הכיבוש משחית, הכיבוש השחית" קובע בצדק רב ב. מיכאל (הארץ 5.9.2017). אני מסכים עם קביעתו של מיכאל לגבי הכיבוש המשחית, אבל חשוב להוסיף ולומר שלא רק הכיבוש משחית. השחיתות שאנו נחשפים אליה, במוסדות השלטון ובמעגלים הולכים ומתרחבים של האליטה החדשה, פוליטיקאים, עורכי דין, מתעשרים לסוגיהם ואחרים, ניזונה משילוב קטלני של "דת המתנחלים" יחד עם "דת הקפיטליזם הקיצוני" (חזירי). אלוהי המתעשרים - "הטייקונים", יחד עם אלוהי המתנחלים, הנושאים את שם אלוהי ישראל לשווא. כיהודי חילוני גאה, נצר למשפחת רבנים מדורי דורות, אני יודע שזו לא היהדות שלי ולא היהדות של אבותיי הרבנים לבית שפירא לדורותיהם. לא היהדות המשלימה עם שליטה מתמשכת בעם אחר ולא ההשלמה עם הפערים החברתיים והכלכליים שנוצרו כאן בעשרות שנים האחרונות.
  
במשפט השלישי בטורו של ב. מיכאל הוא משתלח ביגאל אלון, המכונה בפיו "איש שמאל-ימין ציוני" והוא מתגולל על תוכניתו של אלון, איתה יצא לציבור חודש ימים מתום מלחמת ששת הימים. לדעתו של מיכאל התוכנית ההיא "תקועה מאז ועד היום בגרונה של השפיות הישראלית". בניגוד להסכמתי עם המשפט הפותח של ב. מיכאל, אני שולל לחלוטין את האופן בו הוא מתאר את אלון האיש ואת תוכניתו המדינית. מיכאל טועה בהערכה ואולי בהבנת תוכנית אלון. אלון היה הראשון שיצא עם תוכנית שהייתה אז נועזת ומרחיקת ראות. הוא עשה זאת כאשר רוב העם היה שבוי עדיין במעבר מהחרדה הקיומית, בימי ההמתנה שלפני המלחמה, לאופוריית הניצחון. אלון השכיל לומר כבר אז שעלינו לצאת מרוב השטחים שנכבשו ובמיוחד מהשטחים המאוכלסים על ידי הפלסטינים. אלון ניסה בתוכניתו לגשר בין מה שהוא ראה כצרכי הביטחון החיוניים של ישראל, לבין הצורך הדחוף להשתחרר מעולו של הכיבוש ומהשליטה על העם הפלסטיני. היום, חמישים שנה לאחר ממלחמת ששת הימים, אפשר ונכון להעריך מחדש את צרכי הביטחון. קווי הגבול של ההיפרדות, בין שהם ייקבעו בהסכמים ובין שהם יהיו תוצאה של מהלך ישראלי, לא יהיו זהים לתוכנית אלון כפי ששורטטה אז. ההתפתחויות הטכנולוגיות של כלי הנשק וההתפתחויות המדיניות באזור, במהלך חמישים השנים שעברו, שינו במידה רבה את הגדרת צרכי הביטחון. העומק הפיזי והמכשול הקרקעי, בקעת הירדן ורכסי ההרים, כבר אינם תנאי הכרחי והם אינם ערובה לקיומנו, כפי שהיו לפני חמישים שנה. כך או כך, עקרונותיה של התוכנית נכונים גם היום ובכל מהלך של היפרדות מהפלסטינים יהיה עלינו למצוא את האיזון הנכון בין הצורך להשתחרר מהרעות החולות של הכיבוש, לבין ההסדרים הביטחוניים והמדיניים שיבטיחו את קיומנו כאן במזרח התיכון.
  
אני מוכרח לומר שגם אני, כמו ב. מיכאל, נתקף לא פעם בחרדה לעתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. נוכח התהליכים הקשים, העוברים עלינו, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה היהודית שידעה חורבן וגלות. החרדה אמורה לחזק את ההכרה שעלינו האחריות לפעול ולעשות ככל יכולתנו כדי למנוע "חורבן שלישי". עם כל הסיבות הטובות לדאגה, אני מציע לאמץ את דבריו של פרופ' יורם יובל, נכדו של פרופ' ליבוביץ, המביע ביקורת חריפה על הנעשה אצלנו אך אינו מתייאש. יובל מציע לנו "לא לפחד מדרך ארוכה" והוא כותב: "השמועות על מותה של ישראל כמדינה יפה וצודקת, מדינה שאפשר לאהוב אותה ולהתגאות בה, מוגזמות מאוד. השלטון הנוכחי ייפול לבסוף, ומדינת ישראל, שאין לה היום אויבים חיצוניים שכוחם מתקרב במשהו לכוחה, תמשיך להתקיים כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני מסכים אבל אני יודע שזה תלוי בעיקר בנו, בכל אחד מאתנו ובכולנו ביחד. זו הייתה גם דרכו של יגאל אלון, לקחת אחריות ולהנהיג.
 
נכתב בתאריך
19/9/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו