עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

סיפור לקראת החגים

קיבלתי פניה ממערכת העיתון לכתוב סיפור קצר. ימי החגים הולכים ומתקרבים ומן הראוי, סברו במערכת העיתון, להביא לידי ביטוי את השמחה שממלאת אל ליבנו כאשר מתקרבים המועדים המסורתיים שלנו. במהלך עשרות השנים בהן עוצבו דפוסי החג בקיבוץ נוצקה יצירה תרבותית שמביאה לידי ביטוי את שמחת החג והוקרת היש, ביטוי של מאמץ פיזי ורוחני ארוך שנים. אני זוכר את השנים בהן הסיעו אותנו הילדים על עגלות כאשר אנחנו עטורי זרים על ראשנו ושרים ביחד את שירי החג. שנים של תמימות מאמינה, תחושת היחד של היצירה המשותפת מלאו תמיד את ליבי שמחה גדולה והילה של תמימות מאמינה אפפה את הווית הקיבוץ החוגג.
   
בימים אלה קראתי את הספר "חמישים" שנערך על ידי הסופרים איילת ולדמן ומייק שייבון. ספר זה מאגד בתוכו את התרשמותם של עשרים ושבעה סופרים שסיירו בגדה המערבית ומביאים את תובנותיהם מסיור זה. הקטעים הכתובים באופן תמציתי ורגיש זעזעו אותי עמוקות. לא שלא ידעתי, לא שלא השתתפתי בהפגנות פה ושם נגד המשך הכיבוש הישראלי בגדה, לא שלא ראיתי את חומת ההפרדה כולל בעיר ירושלים.
  
ידעתי, כתבתי, הפגנתי ולמרות עובדות אלה, הקריאה בקטעים שהובאו בספר זה טלטלה אותי ויצרה בעולמי הפנימי תחושה קשה של אשמה. במהלך הקריאה עלו בזיכרוני השאלות ששאלתי את עצמי כאשר ביקרתי במחנות ההשמדה בפולין. הרי כול השכנים הגרים בשכנות למחנות המוות ידעו ושתקו כאילו שלא ראו וכאילו שלא ידעו. (אני יודע. ההשוואה בין אירועי השואה לבין מציאות הכיבוש עושה לנו, הישראלים היהודים, עוול. אבל תופעת השתיקה וההתעלמות היא אותה תופעה עצמה.)
  
אנחנו חיים את חיינו השוטפים, עובדים, לומדים, מגדלים ילדים ועסוקים כול אחד בבעיותיו האישיות. גם אנחנו יודעים ושותקים את מה שאנחנו מרגישים ויודעים.
  
התבוננתי במראה האישית שלי והבנתי שהתרגלתי. בעצם התרגלנו. אני, אנחנו, חלק ממדינה כובשת כבר חמישים שנה, מדינה המנהלת בשטחים הכבושים מדיניות אכזרית של אפרטהייד והחיים שלנו נמשכים כרגיל. כאילו שאיננו יודעים, כאילו שהדברים מתרחשים במדינה אחרת, רחוקה שבה אין לנו כיהודים ואזרחי ישראל כול חלק.
  
את הסיפור השמח לקראת החגים לא הצלחתי לכתוב. לא יצא.
  
אבישי גרוסמן
24.8.2017
נכתב בתאריך
3/9/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו