עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הדרך השלישית
   
כמי שמאמין ביתרונו ואפשרותו של הקיבוץ השיתופי (השוויוני), השתתפתי בבניית מודל של פשרה בקיבוצי. עשיתי זאת לאחר שאבד לנו הרוב הנחוץ להמשכו של הקיבוץ כפי שהעדפתי אותו. בעבודה מאומצת יצרנו ביחד, בעלי עמדות שונות, מודל שיתופי שהוא בבחינת "הדרך השלישית" של הקיבוץ. מודל שיש בו ויתור כואב (עבורי) על השוויון הטוב, השוויון בין השונים, על כל קשייו ותחלואיו, כפי שמתארים אותו שולליו. וויתור שנועד להציל את מה שניתן לשמור ולחדש עבור העתיד שלנו, כחברה השואפת לצדק חברתי ולחיים ראויים בקהילה מכילה ותומכת. ויתור שנעשה מתוך אמונה בכוחה ויתרונה של ההסכמה החברתית, כדרך חיים נכונה בקהילה שרוצה להיות יותר ממקום מגורים חסר ייחוד.
  
הזכות והחובה לבחור
  
לאורך כל הדרך טענו בפנינו רבים מבין בעלי העמדות השונות, כי אין למודל שלנו תוחלת. הם חיזקו את דבריהם באמירות: "הוא (המודל) לא יתקיים", "מעבר לקוו פרשת המים ממתין לנו מדרון חלקלק", "אי אפשר להיות בחצי הריון" ועוד, אמירות המצביעות על סיכונים שאי אפשר לבטלם במחי אמירה בלבד. אמירות שהמשותף להן הוא ההכרח לכאורה לבחור בקצוות. לבחור בין "שוויון מלא בנוסח סובייטי", כפי שהוא מתואר בפי השוללים, לבין "הפרטה עד הסוף". מעניין לאיזה סוף מתכוונים האומרים. אולי הסוף לשיטתם הוא מה שמכנים היום בעולם "קפיטליזם חזירי"? מדברים על הגלישה במדרון החלקלק כעל כח עליון, כמה שאינו נתון לשליטה ובחירה על ידי בני אנוש. מציירים אותנו כמחשב שהוחלף בו הדיסקט והוא מייצר בהכרח מסלול צר בכיוון אחד. כנגד הטענה הזו, שיש לה אחיזה מסויימת בחוויה הבלתי אמצעית שלנו, אני מעדיף להאמין שהאחריות היא תמיד ובכל מצב עלינו. כי מה שמייחד אותנו כבני אנוש הוא היכולת לשקול ולבחור את דרכנו. לבחור על פי ערכינו. כי הכניעה למה שמתואר ככורח גם היא בחירה, בחירה התואמת ערכים אחרים. השתתפותי במהלך הפשרה, כפי שתיארתי אותו, הייתה והינה בחירה ערכית מודעת. בחירה בהתייחס למצב שנוצר, כפי שפירשתי אותו. בחירה מול האלטרנטיבות, בחירה שתעמוד לביקורת על פי תרומתה לעיצוב העתיד שלנו.
  
המודל הסקנדינבי
  
מוכרות לנו כמה מדינות שלא היו חשודות מעולם בהשתייכות לגוש הקומוניסטי ולא היו בהן קיבוצים, רחמנא ליצלן, בהן הבריאות, הסיעוד, החינוך וההשכלה ניתנים ברובם על חשבון המדינה. באותן ארצות מממנים את מרכיבי הליבה הללו מתקציב המדינה, המושתת על מיסוי פרוגרסיבי עמוק. שם מממשים את הקשר בין עומק המיסוי למתן הזדמנות שווה לכל. זו הדרך השלישית המכונה "סוציאל דמוקרטיה". הדרך שהיא אפשרית במדינות שבחרו בה והיא אפשרית על אחת כמה וכמה בקהילות הקיבוציות המעוניינות לשמור על מידה רבה של אחריות חברתית משותפת. (במאמר מוסגר יש לומר כי הדיבור הרווח במקומותינו על הורדת המיסים משמעותו התנערות מהמחויבות החברתית. משמעותו פחות חינוך והשכלה לכל בנינו ונכדינו ופחות בריאות וסיעוד משותפים לנזקקים). הדרך השלישית מתקיימת באותן המדינות לאורך שנים, למרות "המדרון החלקלק" והיא אינה נתפסת כ"חצי הריון". היא בחירה מושכלת בערכים של אחריות חברתית, עזרה וערבות הדדית. יש בה הזדמנות שווה ליהנות מהשירותים החברתיים החיוניים ולממש את הפוטנציאל השונה של תושביהן. זו דרך האמצע האפשרית בין מה שרצו להיות הקיבוצים, לבין הקצה הנגדי שעיקרו "כל אחד לנפשו ולגורלו". זו הדרך שהקיבוצים יכולים לאמץ לעצמם היום ולהמליץ עליה לחברה הישראלית כולה. אנחנו יכולים להמליץ עליה מבלי שניחשד ב"קומוניזם סובייטי". זו הדרך שיקל לצעוד בה אם נשכיל לפתח בנוסף מערכות קואופרטיביות, בהן הבעלות מתחלקת באופן שווה בין השותפים. מערכות שאינן ניתנות להשתלטות על ידי "טייקונים" תאבי בצע. כל אלה הם פחות ממה שהיו רוב הקיבוצים, אך הם הרבה יותר מהמקובל במשק ובחברה הישראלית של היום. זו עשויה להיות ההזדמנות עבורנו לחזור להיות החלוץ לפני המחנה.
  
נכתב בתאריך
17/8/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו