עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (113) / שוברים את הכלים: הפוליטיקה של הדיפרסיה (4)
 
לפעמים מאור בני האהוב נופל בקיסמה של הפוליטיקה של המרה השחורה, למשל כשהוא מתכנן נקמה במי שהעליב אותו. זה מדהים כמה מהפוליטיקה בעולם, כולל בישראל, היא כזאת. ואף גרוע מזה – כי פעולות התגמול הן יותר כמו נקמת דם מאשר נקמה. מאיר הר-ציון ואריאל שרון עשו את פירסומם כגיבורי ישראל על רקע היעילות שלהם כנוקמי דם. וזה מאלף לראות איך מי שעושה שוברים את הכלים ולא משחקים כמעט לעולם אינו שובר את כל הכלים, וכמעט לעולם אינו חדל מלשחק. למעשה אפשר ברוח "משחקיהם של בני אדם" של אריך ברן לומר ש"שוברים את הכלים ולא משחקים" הוא שמו של משחק שיש לו כלים – כללים – משלו, ומטרות משלו, ומהלכים משלו, ומנצחים ומפסידים משלו. זאת אומרת שגם מי ששובר את הכללים, יש לו כללים שאינו שובר. הכלל הידוע ביותר בפעולות תגמול הוא עקרון המידתיות.
  
זה נכון אפילו אצל בעלים מתעללים, למשל: רובם אינם מכים. ורוב אלה שמכים אינם אונסים ואינם פוצעים, ורוב אלה שאונסים או פוצעים אינם רוצחים, ולפחות חלק מאלה שרוצחים גם מתאבדים. למעשה לא רק הרוצחים אלא כמעט כל האחרים מרגישים רע. וכולם מרגישים אנוסים. יש פה כמה לקחים: ראשית, שלשוברי הכללים יש כללי לפיהם הם שוברים את הכללים. שנית, שיש כללים נוספים, אפילו בקרב הכללים שנשברים, שאותם אין שוברים. שלישית, שחוץ ממקרים מעטים של יוצאים מן הכלל, שוברי הכללים חשים אנוסים. אני הייתי מוסיף גם זאת: שהם אכן אנוסים. למשל, בעלים מתעללים נוהגים להאשים את נשותיהן שהן דחפו אותם לנהוג כפי שנהגו, ונשותיהן נוהגות לקבל את האשמה.
  
נהוג לומר, ובצדק, שההבדל בין אישה שבעלה היכה אותה לבין אישה מוכה הוא זה, שהראשונה עוזבת והשנייה נשארת. אני משער שאת אותו הדבר ניתן לומר על הבעל: כשהוא רואה שאישתו דוחפת אותו לאלימות הוא יכול, כבר אחרי הפעם הראשונה, או אולי אפילו לפני, להיפרד. כמובן שפרידה היא לא פעם דבר קשה מאוד. למשל, כל מי שמציע פרידה מן הפלשתינים בישראל, באופן קבוע מתעלם מן השאלה, האם יש לכלול בכך את הפלשתינים שבתוכנו. אנשי זכויות האדם אומרים, כמובן שלא, והלאומנים אומרים, כמובן שכן, ובזה נסגר הדיון. כמובן שכל תשובה היא בלתי סבירה בעליל, אבל גם המשך המצב הקיים בלתי סביר בעליל. כשכל החלופות בלתי סבירות, היות חלופה בלתי סבירה אינו טיעון נגדה. המסקנה שמסיקים רבים היא שאין מה להתדיין וחסל, ולכן לא מתדיינים אלא קובעים עובדות בשטח.
  
הרעיון כי אין להתדיין אלא יש לקבוע עובדות בשטח נשען על נימוקים רבים ובראשם הנימוק כי זה מה שקורה ממילא, כלומר, הדיון אינו אלא נסיון לקבוע עובדות בשטח במסווה של הידברות. קוראים לזה ריאל-פוליטיק, ונהוג לראות בזה פוליטיקה ריאלית וריאליסטית, אך האמת שהיא אינה ריאליסטית, כי היא מתעלמת מכל מה שבמציאות שסותר אותה. הריאל-פוליטיק הוא הרעיון המרכזי להתנחלויות, לפעולות התגמול, לגירושים המוניים, לטרור, ולפעולות אחרות לא חוקיות.
  
הריאל פוליטיק הוא הפילוסופיה המדינית של שבירת הכלים ושל המרה השחורה. הוא שולל את הדיבור והחשיבה והדיטן והתיכנון והמשא ומתן – כל אותן יכולות ונטיות הייחודיות לאדם, המבדילות ומבחינות את האדם מכל שאר הייצורים החיים. והוא עושה זאת בתוך ענן של אופטימיות מדומה – של תנופת עשייה, של נלבישך שלמת בטון ומלט, של עוצו עצה ותופר, ושל לא חשוב מה יאמרו הגויים.
  
אני מודה, מאור בני אהובי: יש פעמים שבהם צריך לדבר פחות ולעשות יותר. יש פעמים שבאמת יש להתעלם ממה שאומרים הגויים. ואפילו יש פעמים שבהן אכן הדרך היחידה להיחלץ ממרירות הלב והנפש היא להעמיד פנים אופטימיות. יש חן מציל בהעמדת פנים. הוא מבוטא במימרה הידועה: העמד פנים עד שזה יהיה אמיתי. אבל בשביל זה, מאור אהוב, צריך להעמיד פנים באמת. כי אין דין המעמיד פנים באמת כדין זה שמעמיד פנים שהוא מעמיד פנים. ואני יודע שזה נשמע בדיחה אבל אני מתכוון לזה ברצינות. לגמרי ברצינות.
  
נכתב בתאריך
30/8/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו