עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (112) / שוברים את הכלים: הפוליטיקה של הדיפרסיה (3)

ההגיון הפנימי של מרירות הנפש הופך אותה לטוטלית. אני רואה את זה אצל מאור בני האהוב בכל פעם שיש לו התקפה - לאחרונה הללו נעשו תדירות פחות, לאושרי - ואני נחרד לחשוב שהוא למד את זה מאימו או ממני. אמנם נכון – לילדים נטייה טבעית לטוטליות. אבל זה לא פוטר אותנו ההורים מלהיזהר - אלא רק מחייב אותנו יותר. זה למה שבכל פעם שיש לי התקף מרירות, גם אם הוא נמשך רבע דקה, אני מקפיד לצאת ממנו הכי מהר שאני יכול ואז להתנצל בפני כולם לא פעם אלא חמש פעמים, ועם הדגשה, ועם מילים כמו אני מתבייש, וזה לא מתאים לי וכולי: כדי שלא ילמד ממני.
  
הטוטליות של מרירות הנפש היא הסיבה לכך שמר הנפש נתפס בעיניי אחרים כמי שמכריז מלחמה על הקיום. זה גם למה שחשבתי שמתאים לקרוא לזה, סינדרום תמות נפשי עם פלשתים או, בביטויים הפחות רדיקליים, סינדרום שוברים את הכלים ולא משחקים. בעיניי עצמו מר הנפש אינו שובר שום כלים - או כללים, שהרי לכך הכוונה, כמובן - שלא שוברו קודם לכן בידי אחרים. למשל, כשכוחות בעלות הברית מחקו את העיר דרזדן מעל האדמה הם שברו את כל הכללים, אבל הכללים כבר נשברו ממילא על ידי גרמניה שהכריזה מלחמה טוטאלית על העולם. אותו הדבר בדיוק חזר אחר כך עם הירושימה ונגסאקי. זה כמובן לא התחיל בגרמנים וביפנים: כי מדינות ההסכמה שברו את הכלים כלפי גרמניה בורסאי ב- 1920, שם הוחלט כי על גרמניה לשלם פיצויים בלתי אפשריים על מעלליה במלחמת העולם של 1914 עד 1918, ומאוחר יותר כשסירבו להקל על התשלומים גם כשגרמניה עברה את 70 אחוזי האבטלה. אבל גרמניה בעצמה שברה את הכלים באותה מלחמה.
  
זו בדיוק הסיבה לכך שבכל ריב בין מרי נפש, השאלה החשובה ביותר בעיניי שני הצדדים, לאין שיעור יותר מכל האחרות, היא: מי התחיל. שפירושו: מי הראשון ששבר את הכלים. זה הגיוני משתי סיבות לפחות: ראשית משום שמרגע ששברת את הכלים, ויתרת על הזכות להלין עליי שאני שובר את הכלים. ושנית, משום שאי המוכנות של שובר הכלים להודות בכך ששבר את הכלים מעלה את החשד החזק נגדו שכל מאמציו לתקן את הכלים, כלומר לעשות שלום, הם הסוואה לכוונתו האמתית לשוב ולשוברם. הצרה היא שאי אפשר ליישב את השאלה הזו, כי מרגע שנשברו הכללים, אין ניתן לדוטן בשום שאלה, ואין איש יודע מהם הכללים שנשברו, כי תמיד ניתן להצביע על כללים אחרים שנשברו קודם. ואולי יש לומר: יש כללים שטוב להם שישברו וישוברו, שטוב לנו בלעדיהם. אני חושב למשל על חברות שבהן מקובלת נקמת דם. לפי כללי נקמת הדם, אתה יכול לרצוח אדם שכולו חסידו. אהבת שלום ואהבת הבריות, וזה יהיה בסדר גמור אם רק מתקיים כלל זה: שאותו אדם שייך במקרה לשבט של מישהו שרצח מישהו מן השבט שלך.
  
זה נשמע פרימיטיבי אבל אחרי מחשבה רואים שזה מתוחכם ביותר. הרעיון שמותר לרצוח מישהו מן השבט של מישהו שרצח מישהו מן השבט שלך בעצמו הוא פשוט: זה קולקטיביזם טהור. אין קיום לבני אדם, רק לקולקטיבים. אין רוצח ואין נרצח, יש רק שני קולקטיבים שפוגעים זה באבריו של זה כגמול על כך שהם פוגעים זה באבריו של זה. אבל זה שקר: כי אם זה היה אמת, אז היו פוגעים בבעלי תפקידים. אבל פוגעים בסתם אנשים. ולא רק זה, אלא שמדובר בגרימת כאב עצום במודע. הכאב הוא על מותם של יקירים. יקירים הם אנשים: לא איברים של קולקטיבים אלא אנשים. זה בדיוק פירוש היותם יקירים. בקולקטיביזם טהור אין יקירים. זאת אומרת שאין פה קולקטיביזם טהור, אלא קולקטיביזם עם נגיעות של אינדיבידואליזם: לוקחים מהקולקטיביזם ומן האינדיבידואליזם את כל מה שדן אותנו לכף זכות ואת אויבינו לכף חובה.
  
זוהי, מאור בני האהוב, הפוליטיקה של המרה השחורה. יש בה נחמה: זה טעמה המתוק של הנקמה המורגשת כעשיית צדק. אתה זוכר את כל מה שאמך ואני אמרנו לך על הסכנות שבמתיקותו של הסוכר? זה כלום לעומת הנזק שבמתיקות הנקמה. תאכל קילו שוקולד ביום, בני אהובי, ורחק ממתיקות הנקמה כממגפה.
  
נכתב בתאריך
16/8/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו