עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (111) / שוברים את הכלים: הפוליטיקה של הדיפרסיה (2)
  
לפעמים מאור בני האהוב מדבר באובססיה אינסופית על דבר זה או אחר שהוא רוצה בו. אני משער שכמו הפנאטים הפוליטיים, למשל המתנחלים, גם הוא מתבלבל לחשוב שהאובססיה שלו היא סימן לנחישות. האמת הפוכה: היא סימן לאמביוולנציה (בעברית: דו-ערכיות). בגרעין הדיפרסיה תמיד מוצאים אמביוולנציה. או אולי בבסיס האמביוולנציה יש דיפרסיה? כנראה גם וגם. ועל כל פנים השתיים כרוכות זו בזו לבלי הפרד. ועם האמביוולנציה באה האובססיה.
  
האמביוולנציה בישראל, כך נהוג לומר, היא בין היות מדינה דמוקרטית לבין היות מדינה יהודית. זה נשמע הגיוני אבל באמת זה בלבול מוח לא נורמאלי. צריך בורות מופלגת גם במה פירוש להיות מדינה, גם במה פירוש להיות דמוקרטית, וגם במהי היהדות כדי לדבר על הדברים הללו כמו שמדברים בישראל. אין אדם שהיהדות קרובה לליבו ושמתנגד משום כך לדמוקרטיה אפילו קצת. תאמר הרב כהנא או חנן פורת? אהה: כל מי שיש לו ידיעה מינימלית ביהדות יכול להגיד לך, הללו אינם יהודים. הם מנפנפים במצוות מסוימות ביהדות כדי להצניע את איך שהם רומסים ברגל גסה מצוות אחרות, מדברים על הבטחות של אלוהים כדי להצניע את התנאים שאלוהים התנה לקיום הבטחותיו, ואת העובדה שנטילת התפקיד של המוציא לפועל של הבטחות אלוהים היא חילול שם שמיים, ועושים את הדת והתורה קרדום לחפור בו בלי שום בושה. אין עלבון גדול ליהדות מאשר לומר על הללו כי הם יהודים.
  
האמביוולנציה אינה בין דמוקרטיה ליהדות. האמביוולנציה בישראל היא האם אנו רוצים להיות דמוקרטיים או לא, והאמתלה לשנאת הדמוקרטיה אינה חשובה, כי הסיבה היא תמיד אחת: הרצון לשמר עליונות של ציבור אחד על פני ציבור אחר. לי עצמי נראה ברור שאם לא נהיה דמוקרטיים לא נתקיים, ולכן האמביוולנציה היא על השאלה, האם אנו רוצים להתקיים או לא. ובאמת נראה לי שזו השאלה שהדיפרסיבי מתחבט בה תמיד: הוא שונא את החיים אך אין לו אומץ להתאבד. מה שמזכיר לי גם את שייקספיר וגם את ישעיהו לייבוביץ'. שייקספיר אמר כי השאלה היא, להיות או לא להיות, ואני תמיד חשבתי שהוא מבלבל את המוח, ועכשיו אני חושב אחרת, כי בשורש האמביוולנציה בכל סוגיה שלא תהיה, יש הסוגיה הקיומית הזו. וזה משום שיש לקיום תנאים מינימאליים - למשל, אני חושב שדמוקרטיה היא תנאי מינימלי לקיום מדיני – ושלכן, מי שדוחה אותם בוחר בפועל שלא להיות - גם אם הוא אינו מתכוון לזה.
  
באשר לליבוביץ'', הוא המליץ על מלחמת אחים עכשיו. הדגש שלו לא היה על מלחמת אחים אלא על עכשיו. הוא לא היה בעד מלחמת אחים, אלא האמין בכנות שזהו הכיוון שאנו הולכים בו ממילא ושככל שנעשה את זה יותר מוקדם כך המחיר יהיה יותר נמוך, לכן מוטב עכשיו. מלחמת אחים היא התאבדות לאומית, כמובן. אבל הוא קיווה שאם נעשה את זה עכשיו נוכל לגמור עם פחות הרוגים. כמובן שהוא היה יכול לשאול איך ניתן להימנע מזה, אבל הוא האמין שאין טעם כי אין כל דרך. אולי הוא בעצמו היה מר נפש. אולי. אבל הייתה לו פואנטה חזקה: זה הכיוון בו אנו הולכים, ומי שהולך בכיוון מסוים בסוף יגיע אל היעד אלא אם כן ישנה כיוון. הוא הציב בפנינו אתגר: מהו שינוי הכיוון הנדרש? העניין אינו לטעון שלייבוביץ' טעה, אלא לעשות שייצא שהוא טעה. רוב המנהיגים, במיוחד במדינות הנחשלות, כשהם חשים בסכנת מלחמת אחים, מחממים את הגבול כדי לגרור את שכנותינו לגרור אותנו למלחמה, ובסוף יש מלחמה שאי לא רצה בה אבל יש לה ייתרון זה שהיא פחות גרועה ממלחמת אחים. זוהי התאבדות באמצעים עקיפים, כמו האדם הנואש ששולף נשק מול המשטרה וכך מכריח אותם להורגו. זה לא צריך להפתיע אותנו שלפעמים מדינות מתנהגות כמו אנשים פרטיים בספרו של אריך ברן, משחקיהם של בני אדם, וגם לא שלפעמים זה נגמר בנהרות של דם.
איך מונעים את זה? איך משתחררים מההיגיון הפנימי של המרה השחורה? שמע לי מאור בני אהובי: אין בעולם שאלה יותר ראויה, יותר בוערת ויותר חיונית מזו. בפעם הבאה שאתה שרוי במרה שחורה, ואתה שומע כל מיני קולות פנימיים ויש לך כל מיני מחשבות על כמה שאתה צודק, וכמה כולם לא בסדר, אמור לעצמך כך: כן כן, כל זה נכון, אבל יש עניין אחד דחוף יותר: איך משתחררים מההיגיון הפנימי של המרה השחורה?
  
נכתב בתאריך
2/8/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו