עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (110) / שוברים את הכלים: הפוליטיקה של הדיפרסיה (1)
  
מאז פסח לא כתבתי. ליבי כבד. בבית משפחת יחזקאלי רוחות רעות נושבות. אמנם לא כל הזמן. מרה שחורה באה והולכת ולפעמים באה ונשארת, פעמים אצל מאור בני האהוב, פעמים אצל אמו, סיון היפה, ופעמים אפילו אצלי. אני אומר "אפילו" כי מבין שלושתנו אני זה שתמיד מצהיר על מודעות לסכנות שבמרה השחורה, או הדיפרסיה, או מרירות הלב, או איך שתרצו לקרוא לזה, על הצורך להיזהר מפניה כמו מפני המגיפה, ואף מתגאה בהשגים בתחום זה.
  
מרירות הנפש צובעת את הכל, מזינה את עצמה, מחזקת את עצמה, מעצבת מציאות שמזינה אותה ומחזקת אותה עוד, היא מדביקה אחרים, היא מעוררת ריב ומדון, והיא חותרת תחת כל הניסיונות להתגבר עליה, היא מרעילה את כל הבארות, היא פוגעת בכל מה שטוב. היא תמיד צודקת ותמיד מוצדקת. האדם מר הנפש לעולם אינו רואה את המציאות שחורה כי הוא מר נפש אלא תמיד להפך: הוא מר נפש כי המציאות שחורה. זה לא אשמתו ולא אחריותו. העולם בחוב כלפיו, במיוחד אלה שמצהירים על קירבה ואהבה, ואין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר, כי דיברנו ודיברנו ודיברנו וכלום לא עוזר. המים בבאר שמר הנפש יורק אליה מורעלים ומזוהמים ממילא; הכלים שהוא שובר שבורים ממילא; הרצון הטוב שהוא דוחה בבוז, הוא צביעות, וכל תקווה שהוא פוסל הוא נצנוץ של תקוות שווא. תאמר: אז שיציע הצעה חלופית, שינקוט יוזמה חלופית, שיצביע על כיוון חלופי. זה רק מראה שאינך מבין דבר: מר הנפש כבר הציע מליון הצעות חזור והצע, יזם מליון יוזמות חזור ויזום, והצביע על מליון כיוונים חזור והצבע. כל הצעותיו יוזמותיו והצבעותיו נדחו, זכו להתעלמות, קיבלו כתף קרה, נקטלו, נקברו, מתו.
  
מדוע מר הנפש אינו מתאבד? התשובה היא, כי אין לו תקוות מן המוות יותר ממה שיש לו מן החיים. או שפשוט אין לו אומץ. אז מה נשאר לו לעשות? חלופה אחת שרבים בוחרים בה היא למצוא מרי נפש אחרים ולהקים איתם מועדון, מתוך מטרה לפעמים המועדון כולו מתלכד לבצע מעשה התאבדות הירואי שכרוך גם בהרס מקסימלי לסביבה. זה למה שאני חושב שאפשר לקרוא למרירות הנפש סינדרום שוברים את הכלים ולא משחקים, או סינדרום תמות נפשי עם פלישתים. אין ספק שרבים בישראל רואים את ישראל כולה כמועדון כזה שבא לומר לעולם – סבלנו 2,000 שנים מכל סבל אפשרי, עכשיו יש לנו אפ-16 ופצצות אטום, והאחריות עליכם.
  
לפעמים מרי הנפש ממש יודעים לעשות שמיח. השמיח שלהם זה מה שיאצק קרא לו בלעג, לסתום את המוח ולשמוח בכוח. אני זוכר בשלהי מבצע "חומת מגן" ב- 2002, באחד מימי השישי, התקיים ערב חגיגי בהנחיית שמעון פרנס בסמוך למחנה הפליטים ג'נין, בזמן שמחנה הפליטים עמד בהריסותיו וטרם היה סיפק בידי התושבים להוציא את מתיהם מבין ההריסות. מארגני התוכנית יצרו מתחם שמסביבו העמידו כשמונה טנקים עם הפנים החוצה ובתוכו הביאו ממיטב זמרי הארץ, בדרניה ושחקניה, ועשו שמיח. בשיא הערב חגגו יום הולדת לאחד הלוחמים, והביאו לו את משפחתו. בתור דובדבן הביאו לו את שרית חדד, הזמרת האהובה עליו.
למחרת סיפרתי על כך לקופאית שלי בסופר השכונתי והיא אמרה: כל הכבוד. היא התכוונה כמובן שכל הכבוד לפרנס וחבריו. אני מוכרח לומר: אני מת על שמעון פרנס. הוא איש טוב ויפה. אבל אני בטוח שאם ייצא לי לשאול אותו מה הוא חושב על אותו ערב, הוא יסכים איתי שזה היה מזעזע. על כל פנים, כל האנשים שדיברתי איתם הגיבו בצורה דומה לקופאית שלי בסופר. איני בא לומר כי כל זה הינו פסול מבחינה מוסרית: בשביל זה לא צריך אותי. מטיפי מוסר יש עשרה בלירה. אני רק אומר, זהו ביטוי מובהק לדיכאון קולקטיבי, לאומי. מדהים כמה קל לראות את זה כשזה אצל אחרים. למשל, כל מי שראה איך בברית המועצות היו האנשים בפוליטביורו מוחאים כפיים לסטאלין כשגמר לנאום, או איך בקוריאה הצפונית חוגגים את יום ההולדת של המנהיג וכדומה. בישראל רואים את זה הכי הרבה אצל המתנחלים. יש המביטים בהם בקינאה ואומרים: לפחות זה יאמר בשיבחם – הם יודעים לשמוח. בררר.
  
הישמר לך בני מאור מן המרה השחורה, כי היא סוגרת את תא כלאך. אך הישמר לך עוד יותר מן השימחה המדומה, כי היא הורגת את עצם היכולת להבחין בין כלא לחירות.
  
נכתב בתאריך
19/7/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו