עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התנועה שבלב
  
לאחר ועידת התנועה האחרונה, שהצטיינה במיעוט משתתפיה ובגודל הכרזותיה, יש מקום לחשבון נפש. חשבון נפש שראוי שייעשה בלב אוהב ובמבט מפוכח ככל האפשר. כל מה שאומר בהמשך על הקורה לנו בקיבוצים ובתנועה, הם עבורי פצעי אוהב, ללא מרכאות כלל. כמי שהגיע לפעול בתפקיד מרכזי בתנועה בעיצומו של משבר "חובות הקיבוצים" וראה מקרוב את הסיכונים שרבים מהקיבוצים היו נתונים בהם, בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, אני מברך על התאוששותם של רוב הקיבוצים. מברך על היציאה מהמשבר, היציאה שהתאפשרה בזכות שיתוף הפעולה בין הקיבוצים, התנועות, הארגונים המשותפים, הממשלה והבנקים. בין ששיתוף הפעולה נבע מההכרה (ההולכת ופוחתת) בערכם וחשיבותם של הקיבוצים, ובין שהחוב היה איום ממשי על הבנקים, שיתוף הפעולה הוא שניצח את המשבר. באותם הימים, בשיאו של המשבר, אמר לי אחד החברים המרכזיים במזכירות התנועה: "אם נצא מהמשבר על רגלינו ונשמור על משהו מהמייחד אותנו כקיבוצים, יהיה זה הישג כביר שאינו מובן מאליו". במבט לאחור אני מודה שלא הבנתי אז את כל עומק ורוחב המשמעות של דבריו. כמי שמוכר כ"אופטימיסט ללא תקנה", האמנתי שנצליח לצאת מהמשבר ולא צפיתי אז את המחיר הפנימי הכבד שנשלם בגינו. לא צפיתי את גל העזיבות שגרם להתרוקנותם של קיבוצים רבים, ולא צפיתי אז את עומק הוויתור על שוויון הערך ועל השותפות והערבות ההדדית בתוכנו. על הנעשה בקיבוצים בשנים אלה נכתבו כבר תילי תילים של מילים ועדיין מוקדם לנסות לסכם את המשמעויות לטווח הארוך. אנו עדיין בתוך תוכו של התהליך המבורך בו קיבוצים שהתרוקנו חוזרים וקולטים בנות ובנים ואחרים, מבלי שנדע האם וכיצד נצליח לשמור על המייחד אותנו. האם נצליח לשמור עבור הדורות הבאים על האחריות המשותפת, על החברות, על הערבות ההדדית ועל השותפות בבעלות בנכסים.
  
למי נחוצה התנועה
מאתיים ושבעים ישובים וכמה עשרות אלפי אנשים החיים בהם אינם זקוקים לתנועה ארצית רק כדי להתקיים. די להם ברשויות המקומיות או האזוריות, בוועדים המקומיים ובמוסדות המדינה. אלה קיימים ועומדים לרשות הישובים והתושבים בכל מקרה. אך מי שרוצים לקיים ישובים בעלי יחוד חברתי, ערכי וכלכלי, קהילות המושתתות על שותפות עמוקה ועל ערבות ועזרה הדדית משמעותית, זקוקים להרבה יותר ממה שנותנות הרשויות הממלכתיות. אם לחברים החיים בישובים אלה יש עניין ומטרות משותפות, מעבר לצרכי הקיום המיידיים, אם הם רוצים להיות מעורבים ולהשפיע על דרכה של החברה הישראלית והמדינה, אזי הם, אנחנו, זקוקים לתנועה שתאגד אותנו ושדרכה נוכל להשפיע. לשם כך נחוצה לנו תנועה שתהיה הרבה יותר מ"לובי" למאבקים הצודקים והחשובים על הזכויות בקרקע ובמים, על קיומה של החקלאות ועל האפשרות להתנהל כאגודות השיתופיות. כל אלה חשובים והכרחיים אך אין בהם די. זו אמורה להיות תנועה המגבשת במשותף את דרכה הערכית והחינוכית, תנועה שתאפשר לחבריה לחיות על פי דרכם המיוחדת ובאותו הזמן לתרום ולהשפיע יחד עם אחרים על החברה הסובבת ועל התנהלות המדינה. תנועה כזו לא תוכל להתקיים ולפעול רק על פי צווים מלמעלה, מכוחו של מנגנון כלשהו, או מכוחן של החלטות ודקלרציות חגיגיות. תנועה כזו זקוקה יותר מכל לחריש עמוק שיגיע לליבם ולראשם של חבריה. היא זקוקה להסכמות רחבות ועמוקות על ערכיה ומטרותיה. זו אמורה להיות התנועה שבלב. צריך לומר את האמת לעצמנו: מעבר לכל ההסברים המלומדים על הסיבות למיעוט משתתפי הוועידה בעין גב, הסיבה היותר משמעותית היא העובדה שהתנועה אינה בליבם (ובראשם) של רבים מחבריה. חשוב שנבין ונפנים את העובדה שאין תנועה שתוכל להתקיים לאורך זמן אם היא אינה תופסת מקום חשוב בליבם של חבריה. היא לא תוכל להתקיים כל עוד היא נתפסת בעיני רבים מחבריה ובניה כארגון מרוחק, שאינו נוגע בהם ואינו משמעותי עבורם. מכאן האתגר והמשימה הגדולה, לצוות המוביל ולכולנו.
  
עם הפנים לעתיד
כאשר שאלתי פעם חבר וותיק בקיבוצי לגבי פרשה כלשהי (מהתקופה שלפני קום המדינה) שהיו שותפים לה: הקיבוץ, התנועה ומוסדות הישוב, אמר לי אותו חבר: "התנועה והמוסדות הלאומיים היו אנחנו". רצה לומר, הייתה זהות והזדהות כמעט מלאה בין המעגלים השונים. היום איש אינו מדבר על הזדהות דומה. כולנו מפוכחים יותר ומלומדי ניסיון. אך האם ניתן להגיע לכך שגם למטרות המשותפות, כלפי פנים וכלפי חוץ, יישמר מקום בליבם של החברים? האם אפשר לעשות זאת כאשר המבט פונה אל העתיד ולא כהתרפקות על העבר? נדמה שזה יהיה מבחן קיומה ונחיצותה של התנועה לקראת העתיד. על כך צריך לעבוד. לעבוד מבלי להתעלם מהמתח הקיים תמיד בין המציאות הנתונה לאתגרים ולשאיפות האנושיות. לעשות זאת מבלי להתעלם מהמתח בין מה שנתפס כתנאים הכרחיים להצלחה, לבין היכולת למרוד במציאות ולהוביל למקום שרוצים להגיע אליו בייחד.
  
נכתב בתאריך
6/7/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו