עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השמאל הלאומי והבחירות במפלגת העבודה
  
מתרחש אצלנו תהליך תמוה של דבר והיפוכו: ככל שהחברה הישראלית הולכת ומקצינה גוברים הדיבורים על החתירה למרכז פוליטי. ככל שהפערים החברתיים והכלכליים הולכים ומעמיקים, ככל שמתלהט הוויכוח בין מי שמחפשים פשרה והסדרים מדיניים לבין מי שמקדשים את "שלמות הארץ", ככל שעולה המתח בין קיצוני הדת לבין החילוניים, מתרבים הדיבורים על הצורך לכבוש את המרכז. יותר נכון, מתחזק הדיבור על "המרכז" שהפוליטיקאים רוצים לכבוש אותו. הם רוצים לכבוש את המרכז חסר הצורה והדמות, כמו שאומרים בעברית עדכנית של נכדינו: "מרכז כאילו". לפעמים נדמה שמנסים לגרור את כולנו למשחק פורים, לנשף מסכות שכוונתן להסתיר את הפנים האמתיות ואת המחלוקות המשסעות את החברה שלנו. הכל מתוך אמונה או תקווה שהציבור יילך בעקבות התדמיות החלולות וייתן אמון במי שלא יודעים באמת את עמדותיהם (אם יש להם בכלל) לגבי הנושאים הגורליים לעתידנו. לבחור במי שאיש אינו יודע לאן הם יובילו אותנו, בשעת מבחן אמיתית.
  
"הימין הממלכתי"
  
רוגל אלפר (הארץ 15.5.2017) ניסה לתאר את הפרופיל הפוליטי של תאגיד התקשורת החדש סמוך לתחילת שידוריו. על פי הניתוח שלו מדובר בפרופיל של "ימין ממלכתי". ניתוח שלטעמי הוא מוקדם מדי במה שנוגע לתאגיד החדש, אך אין ספק שהוא חושף פרופיל חברתי ופוליטי של חלקים משמעותיים בציבור הישראלי. על פי הניתוח של אלפר ה"ימין הממלכתי" הוא מעבר לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין. לשיטתו מדובר בימין ליברלי הנמצא בסינתזה עם השמאל שהתפכח מאוסלו והפנים את התובנה שבעתיד הנראה לעין לא יהיה הסדר עם הפלסטינים. השמאל שהחליט להתמקד במחאה החברתית - כלכלית. לשיטתו "הימין הממלכתי" אינו "ימין הזוי" ולא "ימין קיצוני". זה "ימין של טוהר מידות" (ללא בנט וללא נתניהו?). זה "ימין שפוי המתנגד לשלום או להסדרים המחייבים פשרה והוא תומך בצדק חברתי ליהודים". צדק חברתי "ניאו ליברלי" עם מעורבות הולכת ופוחתת של הממשלה. זוכרים את "האיש השמן" של נתניהו? את הממשלה הרוכבת על "האיש הרזה" - הציבור?. על פי החזון ה"ניאו ליברלי" על הממשלה לצמצם את מעורבותה ברווחת הציבור, בבריאות, בחינוך ובהשכלה. כך חושב ופועל הימין המתחרה על הקולות מהמרכז. "מרכז כאילו" כבר אמרנו?
  
"שמאל לאומי"
  
גם בשמאל מרבים לדבר על המרכז ומנסים לטשטש את העמדות החברתיות והמדיניות המייחדות את השמאל. בהזדמנויות שונות וגם כאן חזרתי וסיפרתי על הבחנתו של יגאל אלון בין "שמאל" ל"שמאלנות". יגאל אמר: "אני איש שמאל ואינני שמאלן". כאשר שאלו אותו מה ההבדל, אמר: "ההבדל הוא כמו ההבדל בין לאומי ללאומן". רצה לומר שלהיות בעל תודעה לאומית אינו דומה למי ששבוי בתורת גזע לאומנית. בהבחנה זו החזיר יגאל אלון את ההכשר לצירוף של "שמאל לאומי". השמאל שצמח בתנועות הנוער המגשימות בגולה ובישראל, בהגנה ובפלמ"ח, באחריות לביטחון, בצה"ל ובהתיישבות. זה השמאל של הסוציאל דמוקרטיה, הגורסת מעורבות רבה ועמוקה של הממשלות בתחומי החיים החשובים. זה המחנה המלכד את מי שחותרים להתחדשות יהודית תוך חיזוק הסולידריות והערבות ההדדית החברתית. מי שמאמינים במדינת רווחה סוציאל דמוקרטית יחד עם הגשמת המאוויים הלאומיים. מי שהשקפתם החברתית והמדינית שמה אותם בצד שמאל של המפה, מבלי להוריד דבר וחצי דבר מנאמנותם ומאחריותם לעם ישראל ולארץ ישראל. מי שיובילו לפשרה על חלקי ארץ ישראל, מתוך הכרה בהכרחיותה ומתוך כאב על הפרידה מחלקי מולדת. פרידה מחבלי ארץ בהם קם והתהווה עמנו. מי שעבורם הוויתור על הריבונות בחבלי הארץ הללו אין משמעותו וויתור על זיקתנו ההיסטורית והתרבותית לכל מרחבי ארץ ישראל. זו מהותו של "השמאל הלאומי", שהוא חותר לשוויון בין כל בני האדם והוא מכיר בזכויות הלאומיות של כל העמים, מבלי לוותר על זהותנו היהודית ועל זכותנו למדינה משלנו.
  
* * *
  
אני אתמוך בהתמודדות בעבודה במי שמוכן להתנער מהדיבור על המרכז המדומה ויחד עם זאת אינו גולש לשמאלנות בלתי אחראית. עומר בר-לב הוא אחד הבולטים שביניהם. הוא מדבר באומץ ובאופן ברור על "השמאל הלאומי" והוא משלב באישיותו גם ניסיון ביטחוני והתנהלות פוליטית ראויה לטעמי. בנסיבות אלה נכון יהיה לתת לו את ההזדמנות להוביל את השמאל הלאומי לחידוש ההובלה בחברה הישראלית.
  
נכתב בתאריך
22/6/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו