עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

היום השביעי

המלחמה שלא הסתיימה
  
מלחמת ששת הימים הייתה עבורי, אז קצין צעיר בגדוד מילואים, צירוף של ניגודים קיצוניים. את תקופת ההמתנה בשטחי הכינוס ליד צפת, לפני פרוץ הקרבות, אני זוכר כאילו היה זה אתמול. אני זוכר את השיחה בה הפלגנו הרחק לתוך הלילה, עוזי קרן (חבר עין גב ולימים תא"ל בקבע) ואנוכי, במחשבות והערכות על הצפוי לנו. אמרנו שזו תהיה מלחמה ארוכה וקשה, מול שלושה צבאות סדירים. מעין "מלחמת עצמאות שניה". למרות הערכות המחמירות היינו בטוחים שנתגבר וננצח גם הפעם. לאחר ששת ימי הקרבות ולאחר שנטלנו חלק משמעותי בכיבוש הרמה הסורית, היינו מופתעים כמו כל עם ישראל, מהניצחון המוחץ שהשתתפנו בו. שילמנו מחיר כבד והיו חברים שנפלו, אבל האווירה הכללית לאחר הקרבות התאפיינה בהתרוממות רוח עד כדי אופוריה. המעבר מהמתח והחרדות שלפני, לשמחת הניצחון, היה חד וקיצוני. כולנו היינו שם והיינו חלק מהאופוריה. ימים אחדים לאחר תום הקרבות שמענו מעל צריחי הטנקים את קולו של ראש הממשלה, לוי אשכול, בוקע ממכשירי הטרנזיסטורים, באומרו: "לא כבשנו את השטחים על מנת להחזיק בהם, הם יהיו קלף בידינו להגיע לשלום יציב עם שכנינו". בנאום ההוא אשכול לא גמגם כלל. קיוויתי והאמנתי אז שלא תהינה מלחמות נוספות וחשבתי את דבריו של ראש הממשלה כהתגלמות התבונה המדינית.
  
האם סופה של הציונות המעשית?
  
מאז לא הפסקנו להילחם. יש מי שיגיד שמאז תחילתה של העלייה הציונית אנו נלחמים, אך וודאי יוסכם על הכל שזו לא הייתה המלחמה האחרונה. זמן קצר לאחר הניצחון הגדול החלה מלחמת ההתשה ולאחריה המלחמה הקשה של יום כיפור. בהמשך החדירות והירי על יישובינו, אש"ף והחמאס, החיסולים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ו"המבצעים" שהלכו והתארכו יותר מ"המלחמות הממוסדות". האינתיפאדות לסוגיהן, המחבלים המתאבדים ועוד ועוד... האמת צריכה להיאמר, מאז יוני 1967 אנו נתונים במלחמה שלא הסתיימה. מלחמה שבמהלך השנים שינתה את אופייה ועברה ממלחמה בין המדינות והצבאות אל האזרחים והעם. תושבי הערים והישובים שלנו ומנגד העם הפלסטינאי. משימות השיטור והשליטה המתמשכת על אוכלוסייה אזרחית, העמידו במבחן יום יומי קשה את ערכיו של צה"ל ופגעו ברוחו ההתקפית וביכולתו להגיע להכרעות מהירות (על כך נכון יהיה להרחיב בהזדמנות אחרת). בנוסף, התברר כי ירדן ומצריים, מי שחתמו על הסכמי שלום איתנו, אינן מעוניינות יותר ב"קלפים" שנשארו בידינו, לא ביהודה ושומרון ובוודאי שלא ברצועת עזה. אך הקשים מכל הם דווקא התהליכים הפנימיים שעברו ועוברים עלינו, על החברה הישראלית. מי שאמר מיד לאחר תום הקרבות של ששת הימים שצריך לסגת, היה ראש הממשלה לשעבר, דוד בן גוריון. בן גוריון, בין שהוא צפה את התהליכים החברתיים והמדיניים שיביא עלינו הכיבוש המתמשך, ובין שלא צפה אותם, קרא אז לחזור מיד וביוזמתנו (ישראל) לגבולות מהם יצאנו, לאחר תיקוני גבול ביטחוניים. הוא דיבר בעיקר על ירושלים וסביבתה ועל רמת הגולן. קריאתו נתפסה אז כדבריו של מנהיג שאיבד את הקשר עם העם, כביטוי להלך רוח תלוש לחלוטין מהמציאות החדשה. לאחר חמישים שנה אני מוכרח להודות, בדיעבד, שטעינו בגדול. אי אפשר להתעלם מהמפנה הנפשי והרוחני שחוללה מלחמת ששת הימים דווקא בציבור הישראלי. היום הולכת ומתבהרת ההבנה כי המהפך הפוליטי (עשור לאחר מכן ב-1977) ועליית כוחם של הימין ושל הזרם הדתי האקטיביסטי, הינם במידה רבה פירותיו של הניצחון ההוא. נכון לומר היום, במבט לאחור, כי מלחמת ששת הימים והכיבוש המתמשך תרמו תרומה משמעותית לאובדן ההגמוניה של מה שהיה עד אז הזרם המרכזי בציונות המגשימה. המלחמה ההיא הניעה תהליכים ששינו במידה רבה את פניה של הציונות. הציונות המגשימה (המעשית) שאפה לבנות בית לאומי לעם היהודי, תוך השתלבות במזרח התיכון. היא חתרה לבניית חברה מתקדמת וראתה בבניית הכח הצבאי הכרח קיומי ולא מטרה לעצמה. אנשיה התייחסו בכבוד למסורת ולדת אך רובם היו חילוניים. הציונות הזו החשיבה ומחשיבה את הקשר ההיסטורי ואת הזיקה התרבותית העמוקה של עם ישראל לארץ ישראל, אך היא מוכנה לשאת את כאב הפשרה והפרידה מחלקי ארץ ישראל, כדי להבטיח את המשכה וקיומה של המדינה היהודית. הצינות הזו, המעשית, היהודית, ההומנית והחברתית, מאויימת היום, לאחר יותר ממאה שנים של הגשמה ציונות ולאחר חמישים שנה מאז הניצחון הגדול. היא מאויימת יותר מכפי שהייתה מאויימת אי פעם. היא מאויימת על ידי הקנאות המשיחית החדשה.
  
ללמוד מההיסטוריה
  
ההיסטוריה היהודית רצופת מעלות ומורדות. העם היהודי, בגלגוליו השונים לאורך אלפי שנותיו, עבר תקופות של עצמאות, ריבונות, בנייה ויצירה על אדמתו. כך הוא עבר תקופות ארוכות יותר של כיבוש זר, ישוב ללא ריבונות תחת שלטונם של כובשים זרים, ותקופות של גירוש וגלות כפויה. ההיסטוריה מספרת על "הבית" שחרב פעמיים, אך גם מי שאינו היסטוריון יודע שהיו מפלות נוספות. המאפיין והמשותף למפלות שהביאו לחיסולה של הריבונות היהודית (ישראלית עברית) לשנים רבות, הייתה הקנאות. הקנאות שראשיתה פילוג בעם ואחריתה אובדן הריבונות והעצמאות. גם היום מאיימת שוב הקנאות על המשך החיים היהודיים הריבוניים בארץ ישראל. גם היום, במאה העשרים ואחת, מסכנת אותנו הקנאות הימנית המשיחית, ההולכת ומתחזקת, הולכת ומעמיקה במקומותינו. במבט לאחור, אי אפשר שלא לראות את תרומת ההישגים של מלחמת ששת הימים לצמיחתה של הקנאות היהודית החדשה. על רקע התהליכים העוברים אלינו נכון לשאול היום: האם ההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה? ולאחר ששאלנו, עלינו החובה להשיב כיצד יש לפעול כדי למנוע חורבן נוסף. זו המערכה הארוכה, הכבדה והגורלית יותר מכל המלחמות שנלחמנו בהן. זו חובתנו לעצמנו ולדורות הבאים.
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
4/6/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו