עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מקץ חמישים שנה
   

התבקשתי לדבר ביום הזיכרון במקום בו גדלתי והתחנכתי בשנות נעורי, מוסד "הרי אפרים", היום "רעות". הוזמנתי כאחד הלוחמים, לפני חמישים שנה, במלחמת "ששת הימים". 

  
ואלה דברי:

  

בבואנו לזכור ולהזכיר את מתינו,
מי שנפלו במערכות ישראל,
איננו מבדילים ביניהם ואיננו נותנים בהם סימנים,
לא על פי מוצאם, חינוכם, המלחמה, או האירוע בהם נפלו.
כולם היו חברינו, בנינו, חניכנו והורינו מולידינו.
כאן, ברעות, אנו מתייחדים ומשתתפים עם כל עם ישראל,
כאשר אנו מזכירים את חברינו, חניכי "הרי אפרים" לדורותיהם,
שנפלו במערכות ישראל.

  

מלחמת ששת הימים, שנלחמנו בה לפני חמישים שנה,
תחילתה בחרדה עמוקה ותחושה של איום על עצם קיומנו.
המשכה המתנה מתוחה לנס הדיפלומטי שיסיר את האיום,
כאשר כולנו מגויסים, במחנות הצבא ובשטחי הכינוס,
חיילים ומפקדים צעירים בסדיר ובמילואים.
היינו כמו קפיץ דרוך עד שניתנה הפקודה להסתער,
הפקודה ששיחררה את העוצמה והפכה לניצחון מזהיר.

  

כמו בכל המלחמות, שילמנו מחיר כבד של קורבנות,
חברים שנפלו, משפחות שהתייתמו ואיבדו את היקרים להם.
האבל והצער נמהלו בשמחת הניצחון הגדול והמפתיע,
הניצחון שבדיעבד שינה את אופייה ורוחה של המדינה הצעירה.
כולנו התבשמנו אז במידה כזו או אחרת של גאווה,
גאוותם של המנצחים, גאווה שגבלה באופוריה.

  

ימים אחדים לאחר תום הקרבות שמענו את קולו של לוי אשכול,
מי שהיה ראש הממשלה, בוקע מהטרנזיסטורים בנאום הניצחון, באומרו:
"לא כבשנו את השטחים כדי להחזיק בהם. הם יהיו קלף בידינו כדי לעשות שלום".
שמענו אותו בתעלות, בשדות בהם נלחמנו זה עתה, מעל הטנקים ובכל מקום.
שמענו וקיווינו שזו הייתה המלחמה האחרונה.

  

היום, חמישים שנה לאחר הניצחון המזהיר,
אנו יודעים שזו לא הייתה המלחמה האחרונה. 

בנינו ונכדינו, ממשיכים לקחת חלק במלחמה מתמשכת שלא הסתיימה.
איש מאתנו אינו יודע מתי וכיצד יסתיים המאבק על קיומנו כאן
וכיצד נצליח לקדם את השלום הנכסף שאנו כה זקוקים לו.

   

מכאן, מיום הזיכרון הזה, חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא,
עלינו לצאת בהבטחה לעצמנו ולבאים אחרינו, שנעשה ככל יכולתנו כדי להביא שלום.
זו חובתנו כלפי מי שנפלו בדרך, זו חובתנו לעצמנו, לבנינו ולכל הבאים אחרינו. 

זו חובתנו כדי להביא לסיומו את היום השביעי של המלחמה שלא הסתיימה,
להביא לסיום את המלחמה שנמשכת כבר חמישים או מאה שנים,
מאז תחילתה של הציונות המגשימה.

  

הציונות עליה התחנכנו ואליה חינכנו, כאן ב"הרי אפרים",
במקום בו נכתבו המילים: "פה בית היוצר לדור מגשימים".
זו הציונות שלנו שעיקר תכליתה לחיות כאן בארץ האבות,
לחיות וליצור בשלום, שלום בתוכנו
ושלום עם הסובבים אותנו.

  

הופיע ב:
פייסבוק
נכתב בתאריך
3/5/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו