עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זמן חרותנו, האמנם?

גם השנה חזרנו לקרוא בהגדה וחזרנו אל השורות המוכרות: "כי בעצם היום הזה יצאתם ממצרים מבית עבדים", והוספנו על פי נוסח ההגדה שלנו: "כי גם אנו יצאנו מבית עבדים ומגיא הריגה ובנינו בית בל ימוט לנדחי ישראל על אדמתם. ואת מועד החרות נוסיף לקדש בבית הזה, אנו ובנינו ובני בנינו, עד עולם". על ההתחייבות הזו אני שם היום סימן שאלה לנוכח הקורה בעולם, בארץ ואצלנו, בביתנו הקיבוצי.
  
חירות מה היא?
  
קריאת השורות הללו מחזירה אותנו לדיון המתמשך על משמעותה של החירות. הדיון המלווה אותנו שנים ודורות. אחת הדרכים לתת משמעות ל"חירות" היא ההבחנה בין משמעות ה"חופש" למשמעות ה"חירות". על פי הבחנה זו, כאשר יצאו בני ישראל מבית עבדים במצרים הם ניתקו את כבלי עבדותם והיו לאנשים חופשיים. כך יצאו העבדים המשוחררים למסעם במדבר. אנשים חופשיים מכבלים, אך ללא מטרה משותפת, ללא יעד מוסכם, ללא מכנה משותף ברור, ללא אחריות. עייפים, רעבים ומבולבלים, הם מתגעגעים ל"סיר הבשר" מאתמול. כך נראה החופש כשהוא לעצמו, ללא מטרה וללא אחריות. רק במעמד הר סיני, כאשר מקבל הציבור על עצמו, מתוך בחירה, את תורת משה, על ערכיה וציווייה, הופך ה"אספסוף החופשי" לציבור של בני חורין. שם הם רוכשים את חירותם. החירות שהיא שילוב של "חופש" עם "אחריות". מכך שבן חורין הוא מי שבבחירתו הוא קובע את חובותיו ואת גבולותיו. יותר מכך, כפי שכבר כתבתי בעבר, המילה "אחריות" נגזרת משורש "אחר". האחריות, על פי גרסה זו, היא היכולת לקחת בחשבון את האחר, את כל האחרים. האחרים הם בני המשפחה, הציבור, הקהילה, העם ומשפחת העמים. על פי ניתוח זה החופש הוא הסרת הכבלים ואילו החירות משמעותה קבלת אחריות מתוך בחירה חופשית. האחריות היא עול שאדם בוחר לקחת על עצמו. האחריות היא קשר לציבור, היא הצבת יעדים ומטרות משותפות, היא הסכמה על כללי עשה ואל תעשה, היא כל מה שמאפשר לחיות באופן מועיל בחברה. החירות היא עמדה פעילה, היא בחירה מתמשכת ומתחדשת.
  
שיעבוד מה הוא?
  
המוכר והמדובר הוא ראשית לכל השיעבוד הבא מבחוץ. המצב בו יש מי שמשעבד את האחרים. בין שהוא משעבדם בכח הזרוע ובין שהוא משעבדם ביחסי התלות הנובעים מהכלכלה, מכללי ההתנהגות בחברה או מהחקיקה. כל מה שמגביל את חירותם של האזרחים, הנתינים, עובדי הפירמה, או כל מי שנתונים במערכות יחסים של תלות כפויה באחרים. וישנו גם השיעבוד של המשעבדים. יחסי התלות של האדון בעבד, של המנצל במנוצל, של הכובש במי שנכבשו על ידו. יש גם שיעבוד הבא מבפנים, מה שאפשר לתאר כ"שיעבוד עצמי". שיעבוד שאינו נובע מכח הזרוע של אחר כלשהו שאינו תוצאה של כיבוש או ניצול. שיעבוד הנובע מהתמסרות לאמונות, לאופני חשיבה מקובלים, למוסכמות חברתיות, להרגלים ולכל מה שמגביל את המחשבה החופשית היוצרת, ואת הבחירה החופשית שלנו. שיעבוד שבשיאו הוא נתפס לפעמים כמושא חלומותינו ושאיפותינו. מול השיעבוד לצורותיו השונות, החירות היא היכולת להתגבר ולבחור כל פעם מחדש את הנכון על פי ערכיך שלך, גם אם הם שונים ומנוגדים למה שמקובל בסביבתך.
  
"אחרית הימים" ושלילתה
  
על פי התיאור והניתוח המוצגים עד כאן, האתגר האנושי והחברתי היותר משמעותי הוא הרצון והיכולת לשנות את המציאות הנתונה. לשנות את המציאות המשעבדת אותנו בהכרח לדפוסי החשיבה המקובלים. השיעבוד למה שמקובל בחברה הרכושנית הסובבת. הרצון לפלס את דרכך שלך, אם הוא קיים, נבלם במקרים רבים על ידי הצירוף הקשה של השיעבוד החיצוני יחד עם השיעבוד העצמי. מול העוצמה המשעבדת הזו צמחה לאורך הדורות האידיאולוגיה הנוחה של "אחרית הימים". "חלומותינו ותקוותינו הראויות יתגשמו באחרית הימים". לא עלינו המלאכה לשנות ולמרוד ב"מציאות", למרוד במשעבדים מבחוץ ומבפנים. לא עלינו להגשים בחיינו אנו את מה שאמור להתגשם באחרית הימים. כנגד השקפת עולם זו, כנגד האידיאולוגיה של אחרית הימים, יצאו הוגי הציונות המעשית, מייסדי המדינה ובוני הקיבוצים, דור החלוצים. זו הייתה תפארת חירותם. לאורה הם חידשו גם את סדר הפסח, כפי שהוא נכתב ונוסח בהגדות שאנו ממשיכים לקרוא בהן גם היום.
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
19/4/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו